לאחר שבית המקדש הראשון נחרב, תיקנו הנביאים ארבעה ימי צום, כדי לעורר את העם להצטער ולהתאבל על החורבן והגלות, ומתוך כך לחזור בתשובה ולתקן את המעשים הרעים שגרמו לחורבן ולגלות. אלו הם הצומות: י' בטבת, י"ז בתמוז, ט' באב, ג' בתשרי. כך התענו במשך כשבעים שנות גלות בבל, וכשזכו לבנות את בית המקדש השני, בטלו הצומות והפכו לימים טובים. כשנחרב בית המקדש השני, חזרה תקנת הצומות למקומה, כדי שנתעורר בהם לשוב בתשובה ולפעול למען בניינו הלאומי והרוחני של עם ישראל, ומתוך כך לבנות את בית המקדש. אמרו חכמים: כל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו, נחשב לו כאילו הוא החריבו. נפרט את משמעותו של כל צום.
