גלו את המסורת היהודית

ראשית הופעתו של עם ישראל, בהוראה של ה' לאברהם אבינו לעלות לארץ ישראל, כדי להקים עם גדול ומבורך שיגלה את דבר ה' לעולם, ויביא ברכה לכל העמים, שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ‏אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת ‏הָאֲדָמָה" (בראשית יב, א-ג). וכן נאמר ליצחק אבינו: "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית כו, ד), וליעקב אבינו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יד). במילים אחרות, ייעודו של עם ישראל לתקן עולם במלכות שדי, כלומר, לגלות בעולם את האמונה בה' ואת הדרך לחיות חיים מבורכים, לאור ערכי האמת והטוב האלוהיים, ובתהליך הדרגתי להשפיע טובה וברכה לכל העמים, המשפחות והאנשים.

בעת העתיקה אחוז ניכר מהאנשים היו במעמד של עבדים, גם יהודים לעיתים נמכרו כעבדים בעקבות מלחמות, שוד-כנופיות ואי-תשלום מיסים למלכות. בעמים אחרים היה מקובל להפקיר את העבדים. לדוגמה, חייל רומאי שנפל בשבי, איבד את מעמדו, אשתו הפכה לפנויה ורכושו עבר לרשות המלך, ואף אחד לא טרח לפדותו.  אולם בישראל, מצוות 'פדיון שבויים' עמדה בראש סולם המצוות שבין אדם לחברו, ולכן תרומה למען פדיון שבויים נחשבה לצדקה החשובה ביותר. וזאת משום שכל צרות העוני פקדו את השבוי והעבד, שסבל מרעב, מצמא, מקור ומהשפלה. בנוסף לכך חייו היו בסכנה, שכן החוק המקובל בעמים התיר לאדונים להכות את עבדיהם למוות. לכן הורו חכמים שלא לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים. וכל יהודי נדרש להתחייב בכתובה שנתן לאשתו, שאם תיפול בשבי, יפדה אותה בכל הרכוש שברשותו. מצווה זו נקראה 'פדיון שבויים', מפני שהזמן שבו יכלו להציל את העבד מגורלו המר, היה בעת שהביאו את השבויים לשוק העבדים למכירה, אבל לאחר שכבר נמכרו לעבדות היה קשה ...

כאשר יצאו ישראל ממצרים הצטוו לכבוש את הארץ. ואף שכלל יסוד הוא, שכאשר קיום מצווה כרוך בסכנת נפשות פטורים מקיומה, יוצאת מכלל זה המצווה להילחם על הארץ שמחייבת סיכון נפשות, שכן אין מלחמה ללא אבדות. וכך נהג עם ישראל בכיבוש הארץ בימי יהושע. וכן נהגו ישראל בימי בית המקדש השני, שבתחילה יישבו את הארץ במסירות נפש אל מול התנכלות צרי יהודה, ולאחר מכן בימי החשמונאים נלחמו כפי יכולתם להשיג ריבונות. חובה לציין, שעם שאינו מוכן להילחם במסירות נפש על ארצו, במוקדם או במאוחר ייכחד מן העולם תוך סיכונם של רבים מבניו. לפיכך המצווה להילחם על ארץ ישראל במסירות נפש תואמת את השיקולים של הצלת חיי אדם.

בחר ה' בארץ ישראל והִשְׁרָה בה את שכינתו, שנאמר: "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ" (תהלים קלב, יג). "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב). משמעות הדבר שארץ ישראל היא ארץ הקודש, והיא המתאימה לחיי אמונה ותורה ולהוספת ברכה בעולם. לכן בכל הגילויים הנבואיים שהתגלה ה' אל אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, הבטיח שייתן לזרעם את ארץ ישראל (לעיל א, ו). וכן גאולת ישראל ממצרים היתה כדי להביאם לארץ ישראל, שנאמר: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…" (שמות ג, ח). לכן חטא המרגלים, בו פחדו ישראל ממלחמת כיבוש הארץ וסירבו להיכנס לארץ, נחשב לחמור ביותר, ובעטיו נגזר על כל הדור שיצא ממצרים שימות במדבר, ורק לאחר ארבעים שנה בניהם זכו לכבוש את הארץ וליישבה (במדבר יג-יד). יתר על כן, תולדות עם ישראל בארצו הם תולדות גילוי האמונה ...

חמשת חומשי התורה מחולקים ל-54 פרשות. מצווה לכל ציבור מישראל לקרוא בשבת את פרשת השבוע מתוך ספר התורה המקודש הכתוב בדיו על הקלף. הפרשה מחולקת לשבעה חלקים כנגד ימות השבוע, ולכל חלק מזמינים אדם אחד, והוא מברך על התורה לפני קריאתו ולאחריה. על ידי קריאת פרשת השבוע משלימים ישראל בכל שנה את התורה כולה. לאחר הקריאה בתורה תיקנו חכמים לקרוא בנביא בעניין הקשור לקריאת התורה. קריאה זו נקראת 'הַפְטָרָה', מלשון סיום, שבה מסתיימת הקריאה. בנוסף, תיקנו חכמים ללמוד בכל שבוע את פרשת השבוע "שניים מקרא ואחד תרגום", כלומר פעמיים את פסוקי התורה ופעם אחת את פירושם. תקנה זו היא חובה לגברים ומצוות-רשות לנשים.

חשיבות מיוחדת ישנה לעצי פרי, וכל הנוטע עצי פרי כדי להוסיף מזון בעולם, נעשה שותף עם ה' בבריאת העולם וקיומו, שנאמר: "וַיִּטַּע ה' אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (בראשית ב, ח). לכן בכלל מצוות יישוב הארץ, הצטוו ישראל לנטוע עצי פרי, שנאמר: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" (ויקרא יט, כג). גם בימינו, החקלאים שנוטעים מטעים זוכים במצווה זו. גם המקימים מפעלים לייצור מזון והעובדים בהם שותפים במצווה זו. אסור לעקור עץ פרי, ואפילו לחיילים שצרים על עיר האויב אסור להשחית את עצי הפרי בלא הכרח. שנאמר: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ, יט). אמנם כאשר יש בכך הכרח – מותר לעקור עצי פרי, כגון כאשר אדם נצרך להרחיב את ביתו, או שהעץ מושך אליו יתושים וזבובים שנכנסים לביתו או מצערים את שכניו. וכן ...

מצווה להפריש תרומות ומעשׂרות מהתבואה, הקטניות, הפירות והירקות הגדלים בארץ ישראל, ורק לאחר מכן מותר לאוכלם. התרומות והמעשרות נועדו לקיים את ערכי הקודש בישראל, על ידי החזקת הכהנים והלוויים שעסקו בהוראה וחינוך, ומימון העלייה לרגל ועזרה לעניים. ארבעה חלקים למצווה: א) 'תרומה גדולה' של כשני אחוזים לכהנים. ב) 'מעשר ראשון', עשרה אחוז, ללוויים. ג) מתוך המעשר הראשון צריך להפריש 'תרומת מעשר' לכהן, שהיא עשירית מהמעשר ואחוז מסך כל הפירות. ד) 'מעשר שני', עשרה אחוז מהפירות שנותרו. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למחזור שבע השנים, מעלים את פירות המעשר שני או את שׁוויָם לירושלים, ואוכלים אותם או את המאכלים שקנו בדמיהם בקדושה ובטהרה יחד עם עולי הרגל העניים. כך בעזרת מעשר שני קיימו ישראל נופשים רוחניים בירושלים והתקשרו לערכי הקודש. ה) 'מעשר עני', בשנה השלישית והשישית למחזור שבע השנים, במקום להפריש את המעשר השני לצורך אכילה בקדושה בירושלים, נתנו אותו לעניים שבכל רחבי הארץ (לעיל ו, ו). מאז שבית המקדש חרב ...

מצווה על ישראל לנהוג באופן מוסרי כפי האפשר במלחמותיהם. לפיכך, לפני שפותחים במלחמה נגד האויב, ואפילו המר ביותר כעמלק, מצווה להציע לו שלום, שנאמר: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ, י). הצעת השלום פירושה כניעה מכובדת, שעיקרה קיום אוטונומיה תחת שלטון ישראל, תשלום מיסים, ושמירת שבע מצוות בני נח. אם הצעת השלום נדחית, פותחים במלחמה תוך חתירה להכרעה מוחלטת, שתעקור את הרצון של האויב לפתוח נגדנו במערכה נוספת. לפיכך, כאשר היה מקובל לכל הפחות להוציא להורג את כל הגברים שהיו בסביבת המלחמה, מצווה היתה על ישראל לנהוג כך, שנאמר: "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב" (דברים כ, יג). שאם לא כן, בוודאי תבוא מערכה נוספת שתסכן שוב את קיומנו, ומי יודע מה יהיה סופה. לא זו בלבד, אם ישראל לא ינהגו כמקובל, יֵדעו כל העמים שסביבם שאם רוצים להילחם, כדאי תמיד להילחם בישראל, שאם ינצחו – מה טוב, ואם יפסידו – לא נורא. נמצא שהדרישה ...

'פיקוח נפש', כלומר מצב של סכנת חיים, דוחה שבת, שכן המצוות ניתנו לישראל כדי שיחיו על ידן ולא ימותו בגללן. לכן כאשר קיום המצווה כרוך בסיכון נפשות, אין לקיים את המצווה (לעיל ד, ח). גם כאשר מדובר בסכנה רחוקה, או שסיכויי ההצלה נמוכים, עושים כל מה שנצרך כדי לנסות להציל. ואף במקרה שפעולת ההצלה לא הצליחה, יש לכל המשתדלים בה שכר טוב מאת ה'. כל מחלה שרופאים רגילים בימות חול להתייחס אליה כמסוכנת, ואנשים רגילים להפסיק כל פעילות, ואפילו חשובה מאוד, כדי לטפל בה – נחשבת מסוכנת, ומחללים עליה את השבת. למשל, אדם שחש ברע באמצע עבודה חשובה, או באמצע חתונת בנו, אם ההוראה הרפואית היא שעליו להפסיק הכל ולהגיע מיד לבית חולים, הרי שמדובר בפיקוח נפש, וגם בשבת מסיעים אותו לבית חולים. לכן מסיעים יולדת לבית חולים. אבל מחלות שאין מקפידים להפסיק את הכל כדי לטפל בהן, אין מחללים עליהן את השבת. כאשר האנשים שנמצאים ליד החולה אינם יודעים ...

התפילה היא אחד הביטויים העיקריים של האמונה. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן ראוי שיִפנה אל בורא העולם בתפילה. חוסר שלמותו של האדם ורצונו להתפלל באים לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, בעת מחלה או פציעה, כשהכאבים גוברים והאדם מבין שגם הרופאים אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק ה', שבידו נפש כל חי, יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים. באותה שעה הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו וחבריו מפנים לו עורף, הוא מבין שחייו הטובים תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה' שיעזור לו ויושיעו. אכן מצווה שבכל עת שאדם נמצא בצרה – יפנה בתפילה אל ה', וכאשר עם ישראל נמצא בצרה – יתפלל על ישועת ישראל. המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כאשר הבריאות ...

תיקנו חכמים להדליק נרות לקראת השבת שיאירו את הבית בליל שבת. רעיון נפלא רמוז בנרות השבת. אדם השרוי בחושך אינו מוצא את מה שהוא מחפש, ונתקל ברהיטיו וחפציו עד שנדמה לו שכולם קמו עליו להכשילו, ואם הדליק נרות לכבוד שבת – בא שלום לבית, והוא רואה שרהיטיו באו לשמשו, וכל חפציו מונחים במקומם, והוא יכול לענג את השבת בסעודתו. כמו כן, כשמתבוננים על העולם במבט רגיל, הוא נראה מלא קטטות, פילוגים ומלחמות ללא תקנה. כל צד חושב שברגע שיצליח לבטל את זה שכנגדו יגיע למנוחתו, וכך הסכסוכים נמשכים בלא סוף. אך לאחר שאדם זוכה לאמונה, האור האלוהי מתגלה והחושך מסתלק, והוא נוכח לדעת שכל הצדדים השונים משלימים זה את זה, ויש יד מכוונת שמובילה את העולם אל תיקונו, ומכל הצרות והייסורים צומחות ישועות ונחמות. כך נרות השבת שמוסיפים אור ועושים שלום בבית, רומזים לתיקון העולם על ידי הוספת אור אמונה ותורה. בכך שמירת השבת מקדמת את האדם והעולם לתיקונם ולגאולתם.

מצווה על עם ישראל להקים בהר הבית שבירושלים מקדש שבו תשרה השכינה, ויבואו לידי ביטוי מכלול הערכים האלוהיים, וממנו תצא השראה של אמונה ותורה לכל ישראל והעולם, שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). בתחילה הקימו ישראל משכן, היינו מקדש זמני, שנדד עימם במדבר, וכשנכנסו לארץ העמידו אותו בשילה. אולם המצווה היתה, שלאחר שעם ישראל יבסס את ממלכתו בארץ וינוח מאויביו, יבנה את בית המקדש במקומו הקבוע (דברים יב, ט-יא). וכך היה, לאחר התבססות המלוכה על ידי דוד המלך, בנו שלמה הקים את בית המקדש בירושלים. אולם מפני חטאינו, לאחר ארבע מאות ועשר שנים, החריבו הבבלים את בית מקדשנו. לאחר כשבעים שנה, חזרו ישראל והקימו את בית המקדש השני, אולם כיוון שרוב ישראל נותרו בגלות, לא שרתה בו השכינה כפי ששרתה בבית המקדש הראשון. בעוונותינו לאחר כארבע מאות ועשרים שנה, גם הוא חרב על ידי הרומאים. והננו מתפללים בכל יום שייבנה בית המקדש במהרה בימינו.