מצווה לנחם את האבלים, להשתתף בצערם ולהקשיב לשֹיחם. עיקר הנחמה, שהאבלים והמנחמים יספרו בשבחו של הנפטר, ויתעוררו מתוך כך לתשובה ולמעשים טובים. אין להתפלא שבימי השבעה מתברר שהנפטר היה בעל מעשים טובים ומידות טובות יותר משהכירוהו בחייו. כי באמת לרוב האנשים ישנם צדדים שונים, ובימי שגרה איננו זוכים לעמוד על העיקר, אולם הצדדים הטובים שמבטאים את הנשמה הם העיקר, והם נותרים לנצח. ובהם מתמקדים במשך השבעה, כדי להנציח את מורשתו הטובה של הנפטר ולהועיל בכך לעילוי נשמתו.
מותר למנחמים להתעניין מעט בחיי האָבֵל ובמעשיו, תוך זהירות שלא להיגרר לשיחות בענייני עבודה או חולין. ועדיף לשתוק מאשר לדבר בענייני חולין. על המנחמים לנהוג בנימוס, לבקר בשעות המקובלות ולא להאריך בדברים כאשר האבלים עייפים. אדם שנוטה להרבות בדברים, צריך לשים סייג לפיו, כדי לתת לשאר המבקרים לנחם את האבלים. בשעת הצורך, למי שקשה לבוא ולנחם, אפשר לנחם בשיחה טלפונית או במכתב.
מצווה לקשר את הצער הפרטי של האבלים עם הצער של כלל ישראל, כדי להעניק לו משמעות ולעורר לתשובה ולתיקון כללי. לכן בשעה שהמנחמים נפרדים מהאבלים, מנהג יוצאי אשכנז לומר: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". ויוצאי ספרד נוהגים לומר: "מן השמיים תנוחמו".
