מצווה לענג את השבת במאכלים טעימים ובמנוחה, ולכבד את השבת בלבישת בגדים נאים, שנאמר על השבת והמועדים: "מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ", וקדושתם מתבטאת "במאכל, במשתה ובכּסות נקייה". אנשים רבים חושבים שהקדושה מתגלה רק בענייני הרוח כלימוד תורה ותפילה, ואילו צורכי הגוף, כאכילה ושינה, נוי הגוף וטיפוחו, מנוגדים ומפריעים להתעלות רוחנית. לכן לדעתם, הרוצה לקדש את עצמו צריך לסגף את גופו, ולהשתחרר בכך מהשפעתו של יצר הרע. והנה באה השבת ועושה שלום בעולם ומלמדת אותנו שכאשר הצדדים הגשמיים קשורים לקדושה, גם הם נעשים שותפים למצווה והקדושה מתגלה בהם.
אמרו חכמים שהזוכה לענג את השבת ניצול מפורענויות וזוכה לעשירות, וימלא ה' כל משאלות ליבו לטובה. וזאת משום שהחיים והברכה תלויים בקשר שבין הנשמה והגוף. אדם חי הוא אדם שנשמתו וגופו מחוברים, ואילו במוות הם נפרדים. כשעולם החומר קשור לעולם הרוח והאמונה, הוא מתחייה ומתברך משורשו, וכשהוא מתרחק מעולם הרוח וערכיו, חייו מתמעטים והוא מתנוון. עניינה המיוחד של השבת, שיש בה תוספת קדושה שמתגלה בנשמה ובגוף כאחד ויוצרת איחוד ביניהם. וכך במקום שהגוף יחסום את האור והברכה האלוהית מלהתגלות, תענוגי הגוף נעשים כלי ביטוי לנשמה ולקדושת השבת, והגבולות והמעצורים שבעולם החומר מתבטלים, והחיים מתגברים והברכה שופעת לעולם. לכאורה קל לענג את השבת בסעודות טובות, ומדוע הפליגו חכמים כל כך בשכרו של מי שמענג את השבת? אלא שהמצווה היא לענג את השבת באופן שמשלב את הערכים יחד: לימוד תורה עם עונג הסעודות המשפחתיות, כך שמתוך הסעודות יתווסף חשק ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולימוד התורה והתפילות יעמיקו את העונג שבסעודות ובמנוחה. זה עניינה של השבת, שהקדושה תתגלה בכל מרכיבי המציאות, באופן שלא יפריעו זה לזה, אלא יפרו ויעצימו זה את זה (לעיל סעיף ו).
