כשם שמצווה לישראל לשבות בשבת, כך מצווה שישביתו את בהמותיהם ממלאכה, שנאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג, יב).
כל דבר שאין בו שימוש בשבת הוא 'מוּקְצֶה' ואסור לטלטל אותו בשבת (להלן כח, ה). גם בעלי חיים נחשבים 'מוקצה'. אבל חיות מחמד, ככלבים וחתולים, שבעליהם רגילים להרימם ולהשתעשע בהם בכל השבוע – אינם מוקצה, ומותר לבעליהם לנגוע בהם ולהרימם. וכן כלבי נחייה, אינם 'מוקצה' בשבת.
מלאכת צֵידָה: אסור לצוד בעלי חיים בשבת. אבל בעלי חיים מבויתים שאינם בורחים מבעליהם, כמו פרה, חמור וכלב, אין בהם איסור צידה, ולכן מותר להכניסם לרפת, לדיר או למלונה ולסוגרם.
מלאכת שוחט: היא המלאכה שעל ידה ממיתים בעל חיים. ההמתה האסורה מהתורה היא לצורך שימוש בבשר בעל החיים או בעורו. אבל הממית בעלי חיים בדרך קלקול והשחתה, כמו הדורך על נמלים כדי להמיתן, עובר באיסור חכמים בלבד. כשאדם הולך בדרכו ואינו יכול לעבור מבלי לדרוך על נמלים, מותר לו לדרוך עליהן בתנאי שאין לו רצון להורגן. וכן כאשר ישנן נמלים באסלה או בכיור, מותר להוריד את המים או לפתוח את הברז בלא להתחשב בהן.
מותר להרוג בשבת בעלי חיים שעלולים לסכן חיי אדם, כנחשים ועקרבים ארסיים. אבל חיות שעקיצתן כואבת, כדוגמת יתושים ופרעושים, אסור להרוג. אבל מותר לרסס תכשיר קוטל חרקים כדי להבריחם, ובתנאי שלא ירסס ישירות עליהם, וישאיר להם חלון פתוח שיוכלו לברוח דרכו. כשם שאסור להמית בעל חיים, כך אסור מהתורה להוציא ממנו דם.
