מסדרי הקדימה למדנו שהאחריות לעזור לזולת מתפשטת במעגלים. ויש בכך היגיון רב, מפני שאם כל אדם יהיה אחראי על כל העולם, או אפילו על כל בני עירו, עזרתו לא תהיה יעילה. לעומת זאת, כאשר כל אדם אחראי על המעגל הקרוב אליו, יוכל לעזור בכל מה שצריך, ממציאת עבודה והספקת מזון ושאר צרכים הכרחיים ועד עזרה בחינוך הילדים ובחתונתם. כמו כן, במעגל הקרוב מכירים יותר את האנשים ואת מצבם האמיתי, וממילא העזרה להם יכולה להיות מכוּונת ומדויקת יותר. באופן זה ניתן לחלץ אנשים ממעגל העוני ביעילות, ולקדם את החברה כולה.
לפיכך, האחריות הראשונה מוטלת על בני המשפחה. כאשר בני המשפחה אינם מסוגלים לעזור לבדם, צריכים השכנים להצטרף ולעזור. כאשר השכנים אינם מסוגלים, האחריות עוברת לקהילה, ולשם כך נהגו בקהילות ישראל למנות גבאי צדקה חכמים וצדיקים, שיֵדעו להגיש את הסיוע הנדרש לעניים באופן המכובד והמועיל ביותר.
