העדוּת היא אחד הכלים העיקריים לבירור הדין ולהעמדת המשפט על תילו, לפיכך קבעה התורה שאדם שיודע עדות שיכולה להועיל, חייב לבוא להעיד, ואם לא יעיד – עוון בידו (ויקרא ה, א). השופטים צריכים לחקור ולבדוק היטב את העדים, שמא יש סתירה בדבריהם או שמא פירשו את מה שראו באופן לא מדויק. הזהירה התורה מאוד את העדים שלא ישקרו בעדותם, וכל כך חשוב עניין המשפט והעדות שעליה הוא מתבסס, שאזהרה זו נזכרה בעשרת הדיברות בדיבר התשיעי. כהשלמה לאיסור, ציוותה התורה להעניש עדים שהעידו עדות שקר במה שזממו לעשות. שנאמר: "כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה… וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים יט, טז-יט).
