מצווה לדון את האדם לכף זכות, שנאמר: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו). כלומר, כאשר ניתן לפרש את מעשיו של הזולת באופן חיובי ושלילי – מצווה לפרשם באופן חיובי. בכל אדם יש צדדים של טוב ושל רע, ולכן כמעט כל מעשה ניתן לפרש באופן חיובי או שלילי, השאלה מה העיקר. במצווה זו התורה מלמדת אותנו שהטוב הוא העיקר, מפני שלכך האדם שואף באמת. יתר על כן, בזה שאדם דן את חברו לכף זכות, הוא משנה את המציאות לטובה, כי הוא מעודד ומעצים את הצדדים החיוביים שבו ובחבריו.
וזאת בתנאי שהפירוש החיובי הגיוני, אבל אם קשה על פי ההיגיון לפרש את המעשה או הדיבור באופן חיובי, אין מצווה לדון לכף זכות. אמנם כאשר מדובר באדם צדיק, אפילו אם עשה מעשה שקשה לפרשו באופן חיובי, כל זמן שניתן בדרך כלשהי לפרשו באופן חיובי, מצווה לדון אותו לכף זכות. וכך גם מחייב ההיגיון, הואיל והמעשה הרע סותר את אופיו ואת שאיפותיו. וככל שהאדם יותר צדיק, כך ההיגיון מחייב להתאמץ יותר לדון אותו לכף זכות.
לעומת זאת, כאשר מדובר באדם רשע, כיוון שבחר להרשיע, גם כאשר אפשר לפרש את מעשיו לטוב, צודק לפרשם לרע. ואף שלעיתים גם הרשע בתוך ליבו שואף לטוב, כיוון שבפועל בחר להרשיע, ההיגיון מחייב שבדרך כלל מעשיו מכוונים לרע, ולכן אין לדון אותו לכף זכות.
