אדם שנעלב או נפגע מחברו, מצווה שיוכיח אותו על כך, כדי שהחבר יבין שדבריו או מעשיו פגעו בו, ויוכלו להסדיר את היחסים הטובים שביניהם. שנאמר: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יז-יח). ואם יסתיר את עלבונו ובתוך ליבו ישנאנו, יעבור על איסור השנאה, ויבטל את עצמו מהמצווה להוכיחו ולאוהבו. כיוון שהמטרה לתקן ולא להוקיע או להתנשא, התוכחה צריכה להיאמר באופן מכובד תוך זהירות שלא לגרום לחבר עלבון או צער מיותר. לעיתים מתברר שהחבר לא התכוון לפגוע או להעליב, ולאחר שנודע לו שהתנהגותו פגעה, ביקש סליחה ונזהר שלא לפגוע יותר, וממילא לא היה צריך לכעוס עליו אלא רק להוכיחו בנחת ובאהבה. ולעיתים מתברר שהעלבון היה מבוסס על טעות, ואם כבר מישהו היה צריך להיעלב – זה החבר, וממילא זה שבא להוכיח צריך להתנצל על שטעה וחשד בחברו בחינם. לכן המוכיח צריך להוכיח בלשון ספק, תוך נכונות לשמוע את תשובתו של חברו.
גם כאשר הנעלב בטוח שתוכחתו לא תועיל, כי החבר הזה רגיל תמיד להתנהג בגסות רוח ולפגוע בחבריו, מצווה עליו להוכיחו באופן מכובד, מפני שתמיד ישנו סיכוי מסוים שהדברים יחדרו לליבו. ואף אם ידחה את התוכחה, יש להניח שאם כל מי שייעלב ממנו ידבר איתו על כך, במשך הזמן ייטיב במקצת את דרכיו.
