הסמכות להכריע בשאלות הלכתיות ולקבוע תקנות מחייבות נתונה לסנהדרין הגדולה, היא בית הדין הגדול שבו שבעים ואחד חכמים, ומקום מושבה צמוד לבית המקדש. לאחר שהסנהדרין הגדולה קבעה את פסיקתה ברוב דעות, אסור היה לחכם מחכמי ישראל לחלוק על פסיקתה. סמוך לחורבן בית המקדש השני, בטלה הסנהדרין הגדולה, ואיבדנו את יכולת ההכרעה במחלוקות שבין החכמים, וגם הסמכות לתקן תקנות לכל ישראל אבדה. ורק במקרים של צורך גדול, מתקנים החכמים תקנות לפי צורך דורם או מקומם, ואם רוב הציבור מקבל את תקנתם, היא הופכת למחייבת.
