בחר ה' בארץ ישראל והִשְׁרָה בה את שכינתו, שנאמר: "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ" (תהלים קלב, יג). "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב). משמעות הדבר שארץ ישראל היא ארץ הקודש, והיא המתאימה לחיי אמונה ותורה ולהוספת ברכה בעולם. לכן בכל הגילויים הנבואיים שהתגלה ה' אל אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, הבטיח שייתן לזרעם את ארץ ישראל (לעיל א, ו). וכן גאולת ישראל ממצרים היתה כדי להביאם לארץ ישראל, שנאמר: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…" (שמות ג, ח). לכן חטא המרגלים, בו פחדו ישראל ממלחמת כיבוש הארץ וסירבו להיכנס לארץ, נחשב לחמור ביותר, ובעטיו נגזר על כל הדור שיצא ממצרים שימות במדבר, ורק לאחר ארבעים שנה בניהם זכו לכבוש את הארץ וליישבה (במדבר יג-יד).
יתר על כן, תולדות עם ישראל בארצו הם תולדות גילוי האמונה בעולם, וכפי שמבואר בכל התנ"ך, שכאשר ישראל דבקים באמונה, בתורה ובמצוות – מתברכים, וכאשר חוטאים – נענשים, ואם אינם חוזרים בתשובה מגיע העונש החמור מכל – גלות. שנאמר: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים יא, יז). "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כו, לח). "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, כז). אמנם כיוון שכרת ה' ברית עם עמו, הבטיח שגם בהיותם מתייסרים בגלות, לא ימאסם, ובסתר יַשְרֶה שכינתו ביניהם, וישמור עליהם שלא יתכלו (ויקרא, כו, מד). ולבסוף יגאלם ויחזירם לארצם. שנאמר: "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ג-ה). אז יתברר שגם הגלות היתה לשם תיקון, כדי שמתוך ההתמודדות עם קשיי הגלות והתרבויות השונות, נזכך את הרעיונות הרוחניים והמוסריים שבתורה, על מנת שנזכה לחזור לארץ ולהגשימם באופן מתוקן ומבורך.
