)
ביום שמחתם הגדול, החתן והכלה צריכים להתקשר אל ערכי הנצח של כלל ישראל, באופן ששמחתם תהיה ספוגה בתפילה על קיבוץ הגלויות ובניין הארץ וירושלים. כי איך יוכלו לשמוח שמחה שלימה בלא שיזכרו את צערה של השכינה וארץ ישראל על הגלויות שעוד לא התקבצו, ועל חלקי הארץ שעדיין שוממים מבני ישראל, ועל בית המקדש שעדיין חרב. לכן, דווקא כשמגיעים לפסגת שמחתה של החתונה, שוברים כוס זֵכֶר לחורבן, ואומרים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם - תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, ה-ו).
בהזכרת ירושלים, שמבטאת את בניין הארץ, המקדש וקיבוץ הגלויות, זוכרים את כל הצער שיש בעולם, שכל עוד הארץ, ירושלים ובית המקדש אינם בנויים כראוי על ידי כל ישראל, אין השמחה, הברכה והשלום יכולים להתגלות בעולם כראוי. על ידי כך החתן והכלה מרוממים את שמחתם הפרטית לחזון הגאולה, ובחתונתם הם מוסיפים נדבך בדרך הגדולה והארוכה של כלל ישראל לתיקון העולם וגאולתו.
בשעה שמזכירים את פסוק השבועה על ירושלים, גם ההורים שמלווים את ילדיהם בחופה נזכרים בכל הדורות הקודמים שחלמו ונכספו לעלות לארץ, ובליבם רחשי תודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לחיות בארץ ישראל וללוות את ילדיהם לחופה. ייתכן שהם גם חשים שוב חבלי לידה מסוימים. עד עתה היו החתן והכלה בעיקר ילדיהם, עתה הם עוזבים את ביתם והולכים להקים לעצמם בית משלהם, אולם פרידה זו נועדה להעצמת החיים ולהרחבת משפחתם, ולכן הדמעות שבעיניהם הן דמעות שמחה.
