אסור לצער אדם בדיבור או במעשה, שנאמר: "וְלֹא תוֹנוּ [תצערו] אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם" (ויקרא כה, יז). בכלל האיסור, שלא לקרוא לאדם בשם גנאי, או ללעוג על כך שהוא שמן או טיפש וכיוצא בזה, או ללעוג על מעשה שעשה או על דבר שאמר. כמו כן, אסור להעליב אדם בהזכרת חטאים שהתחרט עליהם.
ככל שהעלבון גדול יותר, כך העוון חמור יותר. לפיכך, המלבין פני חברו ברבים – עוונו חמור, עד שמבחינות מסוימות הוא נחשב כשופך דמים, מפני שלעיתים עלבון קשה עלול להרוס לאדם את חייו. לעיתים עלבונות שאדם ספג בילדותו או בנעוריו גרמו לו לחשוש ליצור קשר עם אנשים, ולכן לא הצליח להתחתן ונותר גלמוד בלא אהבה ושמחה. לעיתים אדם שעמיתיו למקום העבודה העליבו אותו, הפסיק להאמין בהצלחתו, נכשל בעבודתו ואיבד את פרנסתו. כשמעליבים זקן, הוא עלול לחשוב שכבר אין בו תועלת, וחייו מתקצרים. על כן אמרו חכמים: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".
