מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" חלה על כל אדם מישראל, ובכללם הגרים, ועוד הוסיפה התורה מצווה מיוחדת לאהוב את הגר, שנאמר: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י, יט). כמו כן, אסרה התורה לצער כל אדם מישראל, ובכללם הגרים, שנאמר: "וְלֹא תוֹנוּ [תצערו] אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז). ועוד הוסיפה התורה מצווה מיוחדת להיזהר מהונאת הגר, שנאמר: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה" (שמות כב, כ). אכן ראוי להוסיף אהבה לגר, שמתוך בחירתו החופשית ויתר על זהותו הקודמת והצטרף אלינו. כמו כן, יש להיזהר יותר שלא לצערו, מפני שחסרה לו תחושת הביטחון שיש לאדם שנמצא בסביבתו הטבעית. ואם לא ייזהרו במיוחד בכבודו, יש חשש שיפגעו בו בלא משים ויגרמו לו צער רב, כי מפני רגישותו היתֵרה הוא עלול להיפגע גם כשלא התכוונו לפגוע בו, ומפני מצבו הרגיש לא יאזור עוז לברר את הדבר עם חברו ולהתפייס. על כן הוסיפה התורה וציוותה להיזהר מלצער את הגר. האהבה היתֵרה לגר צריכה לבוא לידי ביטוי בנכונות לעזור לו, וכפי שנהג בועז, שהיה נכבד ועשיר, וכשראה את רות הגיורת הענייה מלקטת שיבולים שנותרו אחר הקוצרים בשדהו, חמל עליה, שם לב למידותיה הטובות ונשאה לאשה, וזכה להקים איתה את משפחת המלוכה בישראל, ודוד המלך היה נינם.
מצוות אלו חלות במידה מסוימת גם כלפי עולים חדשים שעזבו את ארצם ועלו לארץ, והם עתה זרים ופגיעים, ובלא לדעת היטב את השפה הם צריכים להתבסס במקום החדש. לפיכך, צריך להרבות כלפיהם באהבה, ולהיזהר יותר שלא לפגוע בהם. מצוות אלו חלות גם על בעלי תשובה, שצריכים להשתלב בקהילה חדשה שכללי ההתנהגות הנהוגים בה לא מוכּרים להם.
