הדיבר האחרון מעשרת הדיברות הוא: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ, יד). שמירת מצווה זו מונעת איסורים רבים, שכן התאווה והחמדנות הן אבות החטאים שבין אדם לחברו. שני שלבים באיסור 'לא תחמוד': בשלב הראשון האדם חומד את אשר לרעהו ומתכנן כיצד להשיגו בערמה. בשלב השני החמור יותר, הוא מתחיל לפעול בפיתויים ובתחבולות כדי להשיג את אשר לרעו, ולעיתים אף ישתמש בכוח לגזול ולאנוס.
מצווה זו היא גם עצה טובה לחיים מאושרים, מפני שהמקנא בחבריו וחומד את אשר להם, מתרגל לחשוב שאושרו תלוי במה שאינו שלו, אולם באמת אושרו תלוי ביכולתו לשמוח בעמלו. וכן אמרו חכמים: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", מפני שמידות רעות אלו גורמות לאדם שלא ישמח בחלקו, וכמה שינסה לספק את יצריו, לעולם ירצה עוד ועוד, כי חייו חלולים וריקנים מערך ומשמעות. התרופה לחמדנות היא האמונה בה' וההודאה על כל הטוב שבחיים. כדי לחזק את השמחה וההודאה תיקנו חכמים את ברכות הנהנין, שעל ידן אנחנו לומדים להכיר תודה על כל הטוב שבחיינו ולשמוח בו (להלן כג, א).
