אף שנח היה צדיק תמים, ואל מול כל בני דורו ששקעו בחטא והשחיתו את העולם, שמר על יושרו ועסק ביישובו של עולם, לא התאמץ נח להשיב את בני דורו בתשובה. די היה לו בכך שהוא עצמו נהג בחריצות ובדרך ארץ. ייתכן שהעריך בצדק שאין סיכוי שיחזרו בתשובה, ועל כן העדיף לשמור על תום צדקותו ולשמש דוגמה לחיים נכונים של עבודה ישרה. לכן מורשתו היא מורשת של דרך ארץ ומעשים טובים וזהירות מלהשחית ולקלקל את הבריאה, בלא חזון אלוהי גדול של חתירה מתמדת לתיקון עולם.
לעומתו, אברהם אבינו, שנולד בדור העשירי לנח, ביקש בכל ישותו לעשות את העולם טוב ומתוקן יותר. הוא ראה את הטוב שבאדם ורצה להיטיב לכל הבריות, ואף אם חטאו, השתדל להחזירם בתשובה ולהעמידם על דרך האמת והטוב. הוא התקומם במסירות נפש כנגד עבודת אלילים ודיכוי אנשים. זו המורשת של עם ישראל, שלעולם אינו מסתפק בתיקון חלקי, אלא חותר תמיד לתיקון מלא של העולם. זה מתחיל מהנשמה שנתן ה' בישראל, נשמה שחותרת לדבקות בה' ובאידיאלים ובערכים האלוהיים שעל ידם מתקנים את העולם.
