הנצרך להתפנות, בין לגדולים (צואה) ובין לקטנים (שתן), לא יתפלל לפני שיתפנה, מפני שהצורך להתפנות עלול להטריד את כוונתו. בנוסף, אין ראוי לבוא בתפילה לפני ה' כשהגוף משוקץ בצואה שבתוכו. אם התחיל להתפלל בשעה שהיה צריך מאוד להתפנות לגדולים – תפילתו פסולה, ועליו להתפלל שוב לאחר שיתפנה. אמנם בשאר הברכות ודברי הקדושה שאינם חמורים כתפילה, יצא ידי חובתו. כשהצורך להתפנות אינו גדול מאוד, כגון שיכול להתאפק יותר משעה, תפילתו כשרה.
אסור לשיכור להתפלל, מפני שהמתפלל צריך שיהיה בצלילות דעת, ושלא כמו עובדי עבודה זרה, שמקיימים את פולחנם באקסטזה בעזרת סמים ואלכוהול, צריך לפנות אל ה' מתוך רצינות ועמקות מחשבתית. לכן אסור לכהנים להיכנס לעבודת בית המקדש שתויי יין (ויקרא י, ח-יא). בדיעבד, אם לא השתכר אלא שתה באופן שראשו מסוחרר אבל הוא עוד מסוגל לדבר לפני המלך בכבוד, יצא ידי תפילתו. אבל אם לא היה מסוגל לדבר כראוי לפני המלך, תפילתו פסולה. אולם ברכות – גם שיכור יכול לברך.
טהרת המקום: אסור לדבר או להרהר בדברים שבקדושה במקום שיש בו צואה או נבלה. אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה. כאשר גבר רואה גבר אחר, או אשה רואה אשה אחרת, רק כאשר מקום הערווה עצמו גלוי אסור לומר דברים שבקדושה. אבל לגבי גבר שרואה אשה, אמרו חכמים שגם כנגד טפח ממקום שנשים רגילות לכסות, אסור לומר דברים שבקדושה.
