כשהיו אבותינו עבדים במצרים, רצו המצרים למנוע את הגברים מפריה ורביה ולבטל את ישראל מן העולם. לשם כך הכבידו עליהם את עוּלם בעבודה קשה ומפרכת, וגזרו שלא יחזרו לביתם אלא יישנו בשדות. נדמה היה לגברים שאבְדה תקוותם, נשותיהם יתייאשו מהם וידבקו באדוניהם המצרים. איך יישא הבעל את עיניו לאשתו, הלֹא הוא אמור לפְרושׂ עליה את חסותו, להגן עליה, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמה לילדיהם, והנה עתה הוא עבד מושפל, נתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, העדיפו הגברים שלא לנסות להתקרב לנשותיהם. החניקו בקרבם את רצון החיים, לא האמינו שנשותיהם ירצו בהם, וגם בילדים כבר לא רצו. רוב הנשים במצב כזה היו נעלבות, ומבקשות להסתפח כאשה שנייה לאחד האדונים המִצרִים. כך היה העם עלול להיכחד. אמרו חכמים: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים". מכיוון שראו הנשים שאין המִצרִים נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו שואבות מים לחמם לבעליהן, והקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בתוך המים. והיו שופתות שתי קדרות, אחת של מים חמים ואחת של דגים, ומוליכות אותן לבעליהן לשדה, ורוחצות אותם, וסכות אותם בשמן ומאכילות אותם בדגים. ובכל מעשיה היתה האשה רומזת לבעלה: אמנם בעיני המצרים אתה עבד בזוי, אבל בעיניי אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות מהעבודה, ולסוך את גופך הכואב ממכות, כי אתה בעלי ואהובי. "משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאָה ממךָ, וזה אומר אני נאֶה ממךְ, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי תאווה ופרים ורבים והקב"ה פוקדם לאלתר… וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד…".
לאחר שכבר יצאו ישראל ממצרים וקיבלו את התורה ונצטוו להקים את המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו זהב וכסף ונחושת, בדים יקרים ואבנים טובות. אמרו אותן הנשים, שכבר היו זקנות, מה יש לנו לתת לנדבת המשכן, עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות ושמחות בהן עם בעליהן. ואף שהיו חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש התנדבו להביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויות ליצר הרע. אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים! קבל אותן, כי אלו חביבות עלי מן הכל! טול אותן ועשה מהן כיור נחושת וְכַנוֹ, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש. בתוך כך למדנו דבר נפלא, שאין דבר טהור וקדוש יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם, ועל כן דווקא מהמראות הללו עשו את הכיור שעל ידו הכהנים טיהרו וקידשו את עצמם לקראת עבודתם במקדש.
