כאשר אדם נצרך לעזור לכמה עניים, ואין בידו לעזור לכולם, עליו לנהוג לפי שלושה עקרונות, שנאמר: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו, ז). העיקרון הראשון הוא 'אֶבְיוֹן', כאשר אחד העניים סובל מרעב, הרי שהוא אביון יותר ויש להקדימו לעני שנצרך לבגדים או רהיטים. העיקרון השני: 'מֵאַחַד אַחֶיךָ', האחריות לבני משפחה קודמת, והקרוב יותר – קודם. לכן הורים קודמים לילדים גדולים, ילדים קודמים לאחים, אחים קודמים לדודים, ודודים קודמים לבני דודים וחברים קרובים. העיקרון השלישי: 'בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ', עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת, כלומר, שכניך הקרובים קודמים לעניי השכונה, ועניי השכונה קודמים לעניי העיר, ועניי העיר קודמים לעניי עיר אחרת. במקרה של התנגשות בין העקרונות, יש לעיקרון הראשון עדיפות על השני, ולעיקרון השני עדיפות על השלישי.
גבאי צדקה של שכונה או עיר צריכים לטפל בכלל העניים שתחת אחריותם על פי העיקרון הראשון, לפיו יש להקדים את הסובלים יותר מעוני. כאשר מתגוררים נוכרים בסמוך ליהודים, כל זמן שהם מתנהגים בדרך ארץ, מצווה לסייע לענייהם יחד עם עניי היהודים.
