מצד ההלכה אין צורך לערוך יום זיכרון כללי לקדושים שנהרגו במלחמה או בפעולות איבה, אלא יש לנהוג כפי שנוהגים בישראל לגבי כל נפטר. ביום השנה שלו (יורצייט) מזכירים את נשמתו, ובנו או קרוביו אומרים קדיש ולומדים תורה ונותנים צדקה לעילוי נשמתו. והמהדרים קובעים אזכרה ומקיימים שיעורי תורה לעילוי נשמתו. אמנם יש ערך גדול בזכירת גבורתם של החיילים שמסרו את נפשם על קידוש השם, העם והארץ, והתעלו אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל, ובזכותם אנחנו חיים, וכל מה שאנו עושים ביישוב הארץ, גידול הילדים ותיקון החברה והעולם, משלהם הוא. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא. מי שמאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. ביום זה צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו – אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. אל תרכינו את ראשכם, אלא זקפו את קומתכם מאוד, לכבודם. הרימו את מבטכם אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעיניכם דמעות, אלו דמעות של גדוּלה.
