מצווה לקבור את המת בקבר ישראל, ולא להלין את גופתו עד יום המחרת, שנאמר: "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים כא, כג). רק לצורך גדול הנוגע לכבודו של הנפטר מותר לדחות את הקבורה ליום המחרת. המשתתפים בהלוויה מקיימים מצוות גמילות חסד של אמת עם הנפטר ועם משפחתו, לפיכך ראוי לכל מי שהכיר והעריך את הנפטר, ונמצא בקרבת מקום, להשתתף בהלוויה. מצווה לקבור את הגוף באדמה שממנה נוצר, ומצווה על המשתתפים בהלוויה להיות שותפים בכיסוי הקבר בעפר. הקבורה באדמה נועדה להסתיר את החרפה שבמוות, שנגרם על ידי חטא אדם הראשון. יש בקבורה באדמה גם כפרה, לכן אומרים בעת הקבורה את הפסוק: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן…" (תהלים עח, לח). נוהגים לקבור את המתים בתכריכים לבנים פשוטים, כדי להשוות בין העשירים לעניים. גם קבורה בקומות נחשבת קבורה באדמה, אולם השורפים את גופת המת מבטלים את מצוות הקבורה. אם יש הזדמנות, מצווה לתרום איברים להצלת חיים, ואין בכך פגיעה במצוות הקבורה.
בעת ההלוויה מגיעים לבית הקברות, וכדי לכוון את הרגשות והמחשבות באמונה, תיקנו חכמים לברך על ראייתם: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וְזַן אֶתְכֶם בַּדִּין וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בַּדִּין וְהַחַיָּה אֶתְכֶם בַּדִּין וְאָסַף אֶתְכֶם בַּדִּין, וְיוֹדֵעַ מִסְפַּר כֻּלְּכֶם, וְעָתִיד לְהַחֲיוֹתְכֶם בַּדִּין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַיֵּה הַמֵּתִים" (נוסח יוצאי ספרד). ברכה זו מברכים בתנאי שלא ראו קברים אלו שלושים יום.
