"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלוֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם… וַיֹּאמֶר: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב, א-ב). הניסיון היה נורא, אולם אברהם אבינו דבק באמונתו בה', וכיוון שהצו האלוהי שקיבל בנבואה היה ברור ונחרץ, קיים את מצוותו בענווה. ואף שלא הבין מדוע ציווה אותו ה' בכך, ולשם איזו תכלית, כיוון שידע שהמצווה היא מאת ה' בורא העולם, מקור החיים, הטוב והאמת, הצדק והמוסר – קיים את מצוותו. וישכם אברהם בבוקר, ויקח את בנו יחידו להר המוריה, וכבר העלה אותו על גבי המזבח להקריבו. "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם… אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלוֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי… בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה', כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב, יא-יב; טז-יח).
אז התברר שכבר מתחילה לא היתה כוונה שישחט אברהם את יצחק בנו, כדרך עובדי האלילים שסביבו, שהיו מקריבים את ילדיהם כדי לְרַצות את אליליהם. אלא רצון הבורא היה לגלות את עוצמת אמונתם של אברהם ויצחק, שמוכנים להקריב את כל אשר להם למען גילוי דבר ה' וברכתו לעולם. לימים, שרתה השכינה במקום העקדה, בהר המוריה, ובני ישראל בנו שם את בית המקדש. לדורי דורות שימשה 'עקדת יצחק' כמופת של אמונה ומסירות נפש על קידוש השם וגילוי דבר אמונתו ומוסרו לעולם.
