לכיוון ירושלים: המתפלל עמידה צריך לפנות כלפי ארץ ישראל וירושלים ומקום המקדש.
רגליים צמודות: המתפלל עמידה צריך לעמוד ברגליים צמודות, כביטוי להתייצבות מלאת כבוד ויראה. הצמדת הרגליים מבטאת את איסוף כל הכוחות המעשיים כדי להידבק בה', לעומת זאת, פיסוק הרגליים חושף את הצד החומרי שבאדם, ואת הריצה אחר ענייני העולם הזה. בשעת הדחק, כגון בעת נסיעה או מחלה, מותר להתפלל בישיבה או שכיבה.
חמש הכריעות: בחמישה מקומות תיקנו חכמים לכרוע בתפילה, כלומר לכופף את פלג הגוף העליון כלפי מטה. ארבע מהן: בתחילת ברכת 'אבות' ובסופה (הברכה הראשונה), בתחילת ברכת 'מודים' ובסופה (הברכה השמונה עשרה), שהן שתי הברכות החשובות בתפילה. כורעים כשאומרים 'ברוך', שכן בעת הכריעה נפתחים לקבל ברכה, וזוקפים בעת אמירת ה', כי על ידי האמונה בה' מקבלים כוח להזדקף ולפעול בעולם. הכריעה צריכה להיות עד שהפנים יגיעו לגובה שבין הלב למותניים. זקן או חולה שקשה לו להתכופף, ירכין את ראשו כמידת יכולתו.
שלוש פסיעות: הכריעה החמישית היא בסיום התפילה, כורעים ופוסעים לאחור תוך כדי כריעה, שלוש פסיעות של עקב בצד אגודל. כשאין מקום לפסוע לאחור פוסעים לצדדים או מסתפקים בשלוש פסיעות זעירות. אחר פסיעת שלוש פסיעות לאחור, נשארים לעמוד שם מעט, כדי שלא ייראו כמי שרוצים לברוח מהתפילה.
הפסקה בתפילה: אסור למתפלל להפסיק באמצע התפילה בדיבור, הליכה ורמיזה. כאשר התעוררה הפרעה קשה למתפלל עמידה, מותר לו ללכת למקום אחר, או לרמוז למפריעים להפסיק, אבל לא ידבר.
