בנוסף לבתי הכנסת, מבחינה מסוימת כל בית של ישראל צריך להיות 'מקדש מעט', והמזוזה נועדה לבטא זאת. המזוזה היא קלף שנכתבות עליו שתי פרשיות היסוד של האמונה: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ', שאותן קוראים בקריאת שמע (להלן כא, טז-יז; כב, ג-ד). את הקלף גוללים וקובעים על כל פתח של בית וחדר.
הבית מעניק לאדם הגנה, ועל כן הנמצא בתוכו עלול לשכוח שה' הוא שמעניק לו חיים ושומר עליו, ואת זה המזוזה מזכירה, ובזכותה בני הבית מתקשרים למקור החיים וזוכים לאריכות ימים, שנאמר: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם" (דברים יא, כא). חיי האדם מתחלקים בין הבית לחוץ. הבית אינו יכול לספק את כל צורכי האדם, ולכן האדם צריך לצאת החוצה כדי להביא מזון לביתו. גם מבחינה רוחנית הבית אינו מספק את כל מאווייו, והוא נצרך לצאת כדי להתמלא ברעיונות נוספים שאותם יוכל להמשיך לעכל בתוך ביתו פנימה. הפתח הוא המקום שמבטא את המעבר שבין הבית ובין החוץ, ושם ציוותה התורה לקבוע את המזוזה, כדי שבנקודת המעבר בין החוץ לפנים, יזכור האדם את יסודות האמונה הכתובים במזוזה. מתוך כך כשייכנס לביתו, יֵדע איזה רעיונות מתאים להכניס לבית, וכן כשהוא יוצא החוצה, יזכור את המזוזה, ולא ייסחף אחר רעיונות זרים שבחוץ.
