חומרה מיוחדת יש בהשחתת מאכלים, מפני שהמאכלים מקיימים את האדם. לפיכך, הוסיפו חכמים תקנות כדי שלא יגיע אדם להשחתת אוכל. כמו לדוגמה, שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך על הלחם וימאיסו. קל וחומר שהלוקח מאכל לצלחתו צריך להיזהר שלא להפריז, כדי שלא יגרום במו ידיו להשלכת שייריו. אמנם כאשר אדם חש שהוא שבע, עדיף שיפסיק לאכול, ואף שיזרקו את מה שישאיר, עדיף יותר לחוס על בריאות גופו מאשר על המאכל שייזרק. כאשר מכינים סעודה, יש להיזהר שלא להכין מאכלים מיותרים שקרוב לוודאי שייזרקו, אלא אם כן מדובר במקום שהכבוד מחייב להגיש בשפע, שאז מותר להכין ולהגיש כמויות שחלקן ייזרקו.
אדם שערך סעודה גדולה, ונשאר לו הרבה אוכל בריא וטעים, ישמור אותו במקרר או במקפיא כדי לאוכלו אחר-כך. ואם משפחתו לבדה לא תוכל לאוכלו, מן הראוי להשתדל לחלק את הנותר לקרוביו או לשכניו. וכן מצווה על בעלי אולמות ומסעדות לתת את האוכל הטוב שנותר להם – למוסדות חינוך או למשפחות עניות. ואם שווי הטורח שבחיפוש אנשים שירצו לקחת את הנותר והבאתו אליהם עולה על מחיר שוויו של האוכל הנותר, אין מצווה לטרוח על חלוקתו אלא רק מידת חסידות. כאשר קשה למצוא אנשים שייהנו מהנותר, מנהג חסידות לרחם על בעלי חיים ככלבים וכחתולים, ולתת להם את השאריות.
