בעת הגלות, עם ישראל היה משול לאשה אלמנה שביתה נהרס, וכשם שאין אפשרות להחזיר את בעלה לחיים, כך היה נראה שאין אפשרות שעם ישראל יחזור לאדמתו. אולם ה' הבטיח לישראל שישוב ויגאלם, שנאמר: "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד" (ישעיהו נד, ג-ד). על התקיימות הנבואה תיקנו חכמים, שהרואה בתי ישראל שנבנים לאחר השיבה מהגלות, יברך: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה".
בעת שההתיישבות היהודית בארץ נבנתה, היו מברכים ברכה זו על כל היישובים. לאחר שזכינו בחסדי ה' שכל אזור השפלה מיושב בהמוני בית ישראל, עד שנשכחו מהם ימי השממה והגלות, אין מברכים על ראייתם.
אבל באזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, כמו יהודה ושומרון, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות יישוב הארץ, הרואה יישוב שלא ראה שלושים יום, ואפילו הוא ותיק – מברך. הנולד בחוץ לארץ ומבקר בארץ לראשונה ומתרגש מבניינה, יכול לברך גם על ראיית הערים הגדולות.
