כאשר אדם רואה את חברו חוטא, כגון שהוא מתפתה לבגוד באשתו או למעול בעבודתו או להיכנס למריבה לא מוצדקת, מתוך אחריות ואחווה, מצווה להוכיחו כדי להצילו מהחטא. זהו שנאמר: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יז-יח). התוכחה צריכה להיאמר מתוך אהבה ולא משנאה או התנשאות. לפיכך, המוכיח את חברו צריך להבהיר תחילה שהוא מעריך ואוהב אותו, ורק לאחר מכן יוכיח אותו בצנעה, בזהירות וברגישות, שמא הנושא רגיש ומכאיב, ושמא טעה בשיפוטו. בכל תוכחה יש אי-נעימות ומורכבות, ואף על פי כן, כל זמן שיש סיכוי שהיא תועיל, מצווה לאומרה. פעמים שעל ידי התוכחה יציל את חברו מצרה גדולה כמו הרס משפחתו, ולעיתים אדם אינו יודע כיצד להתנהג בעבודתו, ואם לא יעירו לו, יפוטר בלי שיידע כיצד לתקן את דרכיו. לעיתים אדם אינו מודע לריח הרע שנודף ממנו, או לצורת דיבורו הפוגעת, ואינו מבין מדוע אין לו חברים ומדוע אשתו מתרחקת ממנו. לכן מצווה להוכיחו, כדי להיטיב לו בעולם הזה ובעולם הבא.
אמרו חכמים, שהנמנע מלהוכיח את חברו כאשר ישנו סיכוי שישפיע עליו, נחשב כשותף במידה מסוימת לחטא. וככל שיש לו השפעה גדולה יותר, כך חובתו להוכיח גדולה יותר. ולכן "כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מחה – נתפש (נענש) על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפש על אנשי עירו, בכל העולם – נתפש על כל העולם".
