איסור לשון הרע הוא העוון השכיח ביותר אצל אנשים שחושבים רעות על חבריהם, לכן הוא נחשב לעוון שמבטא את המצב הנורא של 'שנאת חינם'. כיוון שבכוחו של עוון לשון הרע להרעיל את חיי החברה, מבחינות מסוימות הוא שקול לכל העבירות החמורות ביותר. לפיכך, ראוי לאדם ללמד את עצמו לחשוב טובות על חבריו ולהתרגל שלא לדבר עליהם לשון הרע, והנוהג כך זוכה לחיים טובים וארוכים, שנאמר: "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם. מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, יב-טו).
גם השומע ומאמין ללשון הרע – נעשה שותף בעבירה, לפיכך, מי שנקלע למצב שבו שמע לשון הרע, צריך לדון את חברו לכף זכות ולהחליט בליבו שלא להאמין לסיפור הרע. וכך ראוי לפי ההיגיון הישר, מפני שהשומע אינו יודע את כל מה שקרה, ופעמים רבות מתברר שהיה חסר בסיפור פרט ששינה את כל משמעותו. כמו כן ייתכן שזה שעשה את המעשה הרע כבר התחרט וחזר בתשובה, וממילא הוא כיום אדם שונה, שכן יש לתשובה כוח לשנות את האדם לטובה, והמאמין לסיפור טועה בשיפוטו.
מצווה להתרחק מלדבר עם 'בעלי לשון הרע', היינו אנשים שרגילים לדבר רעות על אחרים, ובמיוחד מאלה שיודעים לספר סיפורים 'תמימים' כביכול, שבתוכם מושחל הרעל של לשון הרע. הנאלץ לשמוע את דבריהם צריך לעמוד על המשמר ולא להאמין לסיפוריהם הרעים.
