הרואה אבדת חברו, היינו חפץ של חברו שנפל ואבד או נשכח, חייב להשיבה לו. ולא זו בלבד, אלא שעליו לחוש אחווה ואחריות כלפי חברו, עד שלא יוכל להתעלם מאבדתו. שנאמר: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ… וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ, לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב, א-ג). כיוצא בזה, אם יראה גנבים שעומדים לפרוץ לרכבו או לדירתו של חברו, לא יתעלם אלא יזעיק את המשטרה. ואם יראה מים שמציפים את דירת שכנו בעת שהוא נעדר ממנה, לא יתעלם אלא יתקשר אליו כדי למצוא פתרון לבעיה לפני שייגרם נזק כבד.
המוצא אבדה ואינו יודע למי היא שייכת, אם יש אפשרות לאתר את בעל האבדה ושווי האבדה מצדיק את המאמץ, מצווה לחפש את המאבד בדרכים המקובלות. ככל שהאבדה יקרה יותר, מצד ערכה הכספי או הרגשי, כך צריך להתאמץ יותר להחזירה. כאשר אין סיכוי למצוא את המאבד, ומסתבר שהמאבד התייאש מאבדתו, האבדה הופכת לרכושו של המוצא אותה.
