המתגייס לצבא ההגנה לישראל מקיים שתי מצוות גדולות וכלליות, שכל אחת מהן שקולה כנגד כל המצוות. הראשונה, הצלת ישראל מיד אויביהם, שאף המציל נפש אחת מישראל נחשב כמקיים עולם מלא, על אחת כמה וכמה המשתתף בהצלת עם ישראל כולו. השנייה, מצוות יישוב הארץ, שבלא צבא שיגן על הארץ, אין אפשרות לשמור על ריבונות ישראל בארץ. בשני ערכים אלו היו חיילי דוד מחזקים את עצמם לקראת המלחמה, שנאמר: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלוֹהֵינוּ" (שמואל ב' י, יב). במצוות השירות בצבא מתבלט הצד הכללי המקודש שבכל יחיד מישראל. את כל המצוות אנו מקיימים כיחידים, אולם במצוות השירות בצבא, היחיד מתעלה למדרגת הכלל שהשכינה שורה בו. כבר בגיוס ובאימונים מקיימים החיילים את המצווה, כי פעמים שאויבינו נרתעים מללחום בנו מכך שהם יודעים שיש לעם ישראל צבא חזק. לכן גם חייל שנהרג באימונים נחשב כנהרג על קידוש השם העם והארץ.
הצורך להישען על צבא אינו ביטוי לחולשה באמונה, אלא להיפך, גילוי דבר ה' דרך המציאות הטבעית במלֹא כוחותיו של עם ישראל. וכפי שגדולי ישראל, יהושע בן נון ודוד המלך, לחמו בגבורה כדי לבסס את עם ישראל בארצו. כלומר המצב המתוקן הוא שעם ישראל מקיים את מצוות יישוב הארץ בכוחות האנושיים הטבעיים שה' נתן לו, ובמידה ויש צורך להילחם, מנצח את אויביו בלא להזדקק לנס. כך דבר ה' מתגלה גם על ידי הכוחות הארציים והאנושיים. מתוך כך העולם ילך ויתעלה, והגויים יכירו בזכותם של ישראל על ארצם, וכל עם ועם יקבל את מקומו הצודק והמתאים. ותתקיים נבואת ישעיהו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו, ב, ב-ד).
