מיום שנברא העולם ועד שהופיע עם ישראל היתה השבת גלמודה באין מי שיגלה את קדושתה וברכתה. אמנם מקדושתה הנעלמת נמשכה ברכה שהעניקה לאדם את היכולת להבין את ערכה של העבודה ולנוח מעמלו, אלא שהברכה היתה מצומצמת, ולכן האדם היה משועבד לסיפוק צרכיו, בלא ערכים אלוהיים שמכוחם יוכל להיגאל. כביטוי חריף לכך, האומה המצרית שִעבדה את בני ישראל, הפכה אותם לעבדים והכריחה אותם לעבוד בפרך, כדי לספק את צורכיהם ותאוותיהם. עד שהוציאנו ה' ממצרים, ונתן לנו את התורה ואת השבת, ובכך גם הוציאנו לחירות מהשעבוד לתפישה שכל תכלית האדם להשיג כמה שיותר רכוש וממון ולספק את תאוותיו.
כלומר, השבת נועדה לקיים בנו את הערכים האלוהיים שהתגלו ביציאת מצרים, ועל ידי כך לעשות אותנו בני חורין. שנאמר: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ… וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יא-יד). על ידי השבת, עם ישראל מתקשר אל האידיאל העליון, ומעניק משמעות פנימית לששת ימי המעשה, שלא יהיו משועבדים לצורך הישרדות וסיפוק צרכים, אלא העבודה בהם תהיה מתוך חירות, כדי לרומם את העולם ולתקנו. עד שכל בני האדם ישתחררו מעול העבודה שנגזר עליהם בעקבות חטא אדם הראשון, וישוב העולם להיות כגן עדן. לכן מצווה על העשירים לתת מנוחה בשבת גם לעבדיהם ומשרתיהם, כדי לגלות את החירות שבנשמתם.
