הבהמות והחיות והעופות הטהורים מותרים באכילה בתנאי שיישחטו כהלכה, אבל אם לא נשחטו כהלכה, דינם כדין נבלה שאסורה באכילה. בשחיטה חותכים את שני הסימנים – הקנה והוושט, ועורקי הדם שבצידיהם. השחיטה היא הדרך הקלה ביותר להמתת בעל חיים בלא ייסורים. שכן העורק שמספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, וכך מיד לאחר השחיטה אין יותר אספקת דם למוח, ועד שאותות הכאב אמורים להגיע למוח, המוח כבר אינו מסוגל לקלוט אותם. גם בשנייה שלפני כן, הכאב אינו מורגש, מפני שהשחיטה חייבת להיעשות בסכין חדה וחלקה, תוך תנועה מהירה. דגים שמערכת העצבים והתחושות שלהם פחות מפותחת, אינם צריכים שחיטה.
עוד איסורים ישנם בקשר לאכילת בשר, ואף בהם בולטת המגמה למעט בצערם של בעלי החיים. החותך איבר מבעל חיים ואוכלו עובר באיסור, ואף לבני נח (נוכרים) הדבר אסור. מצווה לכסות בעפר את דם החיה והעוף היוצא בשחיטה, שהואיל והם בדרך כלל גדלים בטבע, בכיסוי דמם יש מעֵין התנצלות על כך שצדנו אותם. אולם את דם הבהמה אין צריך לכסות, הואיל והאדם מגדל אותה. אסור לשחוט בהמה ואת הוולד שלה ביום אחד. כיוצא בזה נצטווינו שלא לקחת ציפור מעל גוזליה (להלן כה, יב).
