)
בעשרה בטבת החל נבוכדנצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שהסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. כיוון שנקבע צום בעשרה בטבת, הצטרפו אליו עוד שני מאורעות מצערים: א) מיתת עזרא הסופר בט' בטבת. עזרא, שחי בימי הקמת בית המקדש השני, היה שני למשה רבנו בחשיבותו במסירת התורה. הוא עסק בקיבוץ גלויות, ביסוס סדרי עבודת ה' בבית המקדש ובחיי ישראל, וחתם את התנ"ך. עזרא גם תיקן עשר תקנות יסודיות, שהיו היסוד לפועלם של חכמי התורה שבעל פה, שתיקנו תקנות ועשו סייגים לתורה. ב) בימי מלכות יוון, ביום ח' בטבת, גזרה המלכות על ישראל לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה לישראל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית בפקודת המלך החלה להיתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו. לאחר השואה, הרבנות הראשית הוסיפה וקבעה, שעשרה בטבת יהיה 'יום הקדיש הכללי' לכל קדושי השואה שלא נודע יום פטירתם.
אמר הרב צבי יהודה קוק, שיש לתקן בעשרה בטבת שלושה עניינים: א) לעומת המצור על ירושלים - לחזק את חומות ירושלים ולבנות את הארץ ברוח ובחומר. ב) לעומת מיתת עזרא - להגדיל תורה ולהאדירה, תוך עיסוק בקיבוץ גלויות כדרכו של עזרא הסופר. ג) לעומת תרגום התורה ליוונית - להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.
