)
כשהיו ישראל משועבדים במצרים, דבקה בהם טומאה מהשפעת תרבות מצרים, לפיכך המתין להם ה' שבעה שבועות מיום צאתם ממצרים, כדי שיטהרו מארבעים ותשעה (מ"ט) שערי טומאה ויוכלו לקבל את התורה. המספר שבע רומז להופעה שלימה, שכן העולם נברא בשבעה ימים, ולכל דבר גשמי יש שישה צדדים - ארבע רוחות, למעלה ולמטה, ועוד בחינה שביעית, שהיא המרכז הפנימי שלו. לכן משך הזמן הלוקח לעלות מטומאה לטהרה הוא שבעה ימים. אמרו חכמים שבמתן תורה, ישראל התקרבו לה' כאשה אל בעלה, וכשם שאשה נידה צריכה לספור שבעה ימים כדי להיטהר לבעלה, כך ישראל היו צריכים לספור שבעה שבועות כדי להיטהר לקראת מתן תורה.
בספירת העומר אנו מושכים קו שעולה מפסח לחג השבועות. חג הפסח שבו יצאנו לחירות מבטא את הצד הלאומי הישראלי, וחג השבועות שבו קיבלנו את התורה מבטא את הצד הרוחני של ישראל. בחג הפסח התחלנו את תהליך השחרור שלנו מעול מצרים, ובחג השבועות השלמנו את השחרור שלנו מעול היצרים והתפיסות האנושיות, וזכינו לתורה מן השמיים. וכך בכל שנה בספירת העומר אנו חוזרים לקשר את שני הערכים הללו - הלאומיות הישראלית שטמונה בה האמונה בה' ובתיקון העולם, והתורה שמבטאת את עולם הרוח והלימוד על כל העומק והמורכבות שבו, שעל ידי הדרכתו אפשר לדבוק בה' ולתקן את העולם. כיוון ששני הערכים הללו תלויים זה בזה, מצווה לקשור אותם זה לזה על ידי ספירת העומר.
במשך ההיסטוריה אירעו בימי ספירת העומר אירועים שקשורים לערכינו הלאומיים והרוחניים, ונקבעו הדרכות כיצד לציינם.
