מצוות אכילת מרור וכורך

מרור הוא ירק שאנו אוכלים זכר למרירות השעבוד. שני מינים כשרים לזה: חסה וחזרת. למרות שהחסה פחות מרה, היא מהודרת יותר, מפני שהיא רומזת לשעבוד מצרים, שבתחילה היה קל ובהדרגה נעשה קשה ומר. וכך היא גם דרך השתעבדות האדם למידת התאווה, בתחילה הוא נהנה, ולאחר מכן מתמכר ומשתעבד ליצרו וחייו נעשים מרים. 

טובלים את המרור בחרוסת, כדי להפיג מעט את המרירות הרמוזה במרור, ואם נדבקה במרור מעט חרוסת, מנערים אותה מהמרור, שאין לאכול מרור עם חרוסת. מברכים: "על אכילת מרור", ואוכלים כזית מרור, היינו כנפח של חצי ביצה (כ-25 גרם). אין אוכלים מרור בהסבה, כי הוא רומז לשעבוד ולא לחירות.

כורך: בזמן שבית המקדש היה קיים, לדעת הלל הזקן היתה מצווה לאכול את קורבן הפסח, המצה והמרור כרוכים יחד, וזכר לכך אחר אכילת המרור אוכלים 'כורך'. כלומר, לוקחים עוד 'כזית' מרור, וכורכים אותו עם 'כזית' מצה, טובלים את ה'כורך' בחרוסת, ואומרים: "זכר למקדש כהלל...", ואוכלים אותו בהסבה.