)
דם היוצא מרחמה של האשה מטמא אותה, ובמשך כל ימי טומאתה, מראיית הדם ועד טבילתה לטהרתה, אסור לבני הזוג לקיים יחסי אישות ולנגוע זה בזה. יש בכך אתגר גדול, כי צער הפרישה רב, והגעגועים גוברים מיום ליום, ובני הזוג מתייסרים באהבתם שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי גופני. אולם במקביל לייסורים שמזככים את האהבה, תחושת הציפייה גוברת והולכת, עד ליל הטבילה, שבו הם שוב זוכים להתאחד באהבה ובשמחה שפורצת את הגבולות שביניהם.
את מלֹא משמעותן של המצוות האלוהיות אין בידינו להבין, אבל אנחנו מבינים שכל המצוות נועדו לטובתנו בעולם הזה ובעולם הבא, והפרישות הכואבת הזו מחשלת, מעמיקה, מעצימה ומלהיבה את האהבה. שעל ידי הפרישה, בכל חודש חוזרים בני הזוג להיות חביבים זה על זה כבשעת חתונתם. ובינתיים, בימי הפרישה מסתפקים בשיחות, או שוקעים במשימות מייגעות שמכהות את צער הפרידה. ראוי להוסיף, שככלל טומאה קשורה למוות, לכן המת הוא 'אבי אבות הטומאה'. כמו כן דמי הנידה מבטאים מוות מסוים, שכן מדובר באובדן הרקמות והביצית שנועדו להוליד אדם. לפי הסבר זה, אובדן זה גם מבטא את יכולתנו המוגבלת לאהוב ולחיות בלא גבול. כל פסיכולוג ישר יסכים שתקופות קצובות של פרישות היא הדרך המוצלחת ביותר לשמור על אש האהבה שבין בני הזוג שלא תכבה. אולם בלא מצוות התורה אין לאדם כוח לעמוד במשימה הקשה הזו.
בזכות שני הקטבים הללו, מצוות שמחת עונה והפרישות שבימי הנידה, בני הזוג שומרים על אהבתם הטהורה, שהולכת ומזדככת מחודש לחודש. וכאשר הם מתקדמים ומגיעים לימים שבהם הווסתות נפסקות, הם כבר יודעים לשמח זה את זה מאוד, ואהבתם נעשית יותר עמוקה, ושוב אינם נצרכים לימי הפרישה הללו. גם בימי ההריון וההנקה אין מחזור, ואפשר לומר, שבזכות התעצמות החיים שנוצרים על ידם, גם אהבתם מקבלת חיוניות עמוקה שמתעצמת בלא הפרישה.
מהתורה טומאת הנידה, כולל ימי הדימום, נמשכת שבעה ימים בלבד. וזבה, שהדימום שלה נמשך באופן לא תקין שלושה ימים מעבר למחזור הרגיל, צריכה לספור מסיום הדימום שבעה ימים נקיים. על פי חכמים נהגו שכל אשה סופרת שבעה ימים נקיים מסיום הדימום כדין זבה.
