)
תיקנו חכמים שלא יישא איש אשה בלא שייתן לה תחילה שטר כתובה, לפיכך, לפני שבע ברכות הנישואין צריך החתן לתת לכלתו את כתובתה. בכתובה החתן מתחייב על הסכום שייתן לה במידה ויתגרשו או אם ימות, ובתוך כך הוא חוזר להתחייב בכל מה שהנישואין ממילא מחייבים, שעיקרם: להתנהג כדרך בני ישראל שעובדים ומכבדים ומפרנסים את נשותיהם ומתייחדים עמן כדרך בני זוג נאמנים. הכתובה מנוסחת כשטר שבו העדים מספרים שבתאריך זה במקום זה חתן פלוני נשא כלה פלונית לאשה והתחייב לה בכך וכך, ובסיום השטר הם חותמים. נוהגים להחתים גם את החתן. נוהגים להכין העתק לכתובה, וגם עליו העדים והחתן חותמים, והוא מונח ברבנות למשמרת כגיבוי לכתובה. נוסח הכתובה נתקן לפני יותר מאלפיים שנה בשפה הארמית שהיתה שגורה להמוני בית ישראל. ראוי שהחתן והכלה יבינו את פרטי ההתחייבות שבכתובה. נוהגים שהרב או אחד הנכבדים קורא את הכתובה או חלקה בקול רם כדי לתת משקל להתחייבות החתן. אמנם את הסכום המדויק הנקוב בכתובה רבים נוהגים שלא לקרוא בקול, כי הוא עניין אישי. לחיזוק ההתחייבות נוהגים לעשות קניין כדרך שעושים על פי ההלכה בכל התחייבות ממונית. הרב כשליח הכלה מקנה לחתן מטפחת או עט, ותמורת זה קונה עבור הכלה את כל הזכויות הכתובות בכתובתה.
את הכתובה החתומה החתן נותן לכלה. הכתובה צריכה להיות שמורה בביתה או בבית הוריה. את ההעתק מחזירים לרבנות.
