)
כבר לאברהם אבינו נאמר במעמד הנבואי שנקרא 'ברית בין הבתרים', כי צאצאיו יהיו משועבדים לעם אחר ואחר כך יֵצאו בניצחון וברכוש גדול. כל עוד יוסף חי, התייחסו המצרים אל בני ישראל בכבוד, אולם כשמת, שכחו את הטובה שגמל להם והחלו לשעבד את בני ישראל לעבדים למשך כמאה ועשרים שנה. בזכות האמונה שיום יבוא וה' יגאלם ממצרים ויביאם אל הארץ הטובה שהבטיח לאבותיהם - שמרו בני ישראל על זהותם והמשיכו לפרות ולרבות עד שנעשו עם גדול.
כיוון שייעודו של עם ישראל להוביל את גאולת העולם משעבודו ומייסוריו, צריך היה עם ישראל לסבול תחילה מכל סוגי הרֶשע שהאדם מסוגל לעולל. השעבוד היה לממלכה המצרית, שהיתה החזקה והאלילית ביותר באותם הימים. לתפישת המצרים רק לחומריות הממשית יש ערך. הם האמינו שכל עוד הגוף קיים - האדם קיים. כדי להעניק לעצמם קיום נצחי ומכובד, חנטו את הגופות והקימו עבורן קברים מפוארים - פירמידות ענקיות. בתפישתם האלילית האמינו בכוחות שמתגלים בטבע. בטבע אכן יש כוח, יופי וחוכמה, אבל אין צדק ומוסר. החזק טורף את החלש, ובני אדם חזקים משתלטים על החלשים והופכים אותם לעבדים. במקום לחתור למדרגה מוסרית גבוהה יותר, עבודת האלילים מקדשת את המציאות הטבעית על כל העוול הכוחני שבה. כך הגיעו המצרים לשפל המוסריות, כאשר מלבד כפיות הטובה שבשעבוד צאצאי משפחתו של יוסף בעבודת פרך, הוסיפו והטביעו למוות את ילדיהם על לא עוול בכפם.
יציאת ישראל ממצרים לא היתה רק יציאה מהשעבוד לאדונים המצרים, אלא גם יציאה לחירות מהשעבוד לתרבות האלילית, שמשעבדת את רוח המוסר - אל אמונה בה' אחד שמאפשרת לערכי המוסר להתגלות בחירות. לכן היציאה ממצרים נעשתה באותות ובמופתים שהיכו את כל אלילי מצרים. ללמדנו שהרוח יכולה לשלוט בטבע ולעצב את העולם על פי האידיאלים האלוהיים. אילו היה עם ישראל נשאר משועבד מבחינה רוחנית לתרבות המצרית, לאחר שהמצרים הוכו - היה נשאר במצרים, משתלט על המצרים ומשעבדם, כפי שנהגו כל שאר העמים במקרים דומים. אולם עם ישראל יצא לחירות מהתפישה האלילית המצרית וגילה לעולם את ערך האמונה והחירות, ולכן לא פגע בחירותם של המצרים. לא זו בלבד, אלא שציווה ה' את ישראל, שאם ירצה מצרי להתגייר, יקבלו אותו, שנאמר: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח). כלומר, שלא כמו המצרים שכפרו בטובתו של יוסף שהצילם מחרפת רעב והרס ממלכתם, ולאחר מותו שעבדו את בניו ואֶחיו, נצטוו ישראל לזכור גם את הצדדים החיוביים שהיו בגלות מצרים.
מתוך ייסורי השעבוד הקשים למדו ישראל שאנשים עלולים להתדרדר לשפל מוסרי נורא, עד שבאלימות ישעבדו בני אדם לעבדים כדי להגדיל את עושרם. מתוך כך יכלו להבין עד כמה חשוב לדבוק באמונה בה', בתורה ובמצוות, כדי להשתחרר מהתפישות האליליות שמביאות את האדם לשפלות מוסרית. לכן כאשר התורה מְצַווה שלא לצער זרים וחלשים, היא מזכירה את ניסיוננו במצרים, שנאמר: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט, לג-לד; שמות כג, ט).
