)
השער ליהדות הוא הרצון להוסיף טובה וברכה ולדרוש צדק. כאשר אברהם אבינו פתח את אוהלו לאורחים, הוא לא עשה זאת כי נצטווה על כך או כי קיווה לשכר טוב, אלא כי אהב את הבריות ורצה להיטיב להן. כך אנו מוצאים את אברהם אבינו ואת בנו יצחק אבינו שעסקו בחפירת בארות, פעולה שיש ממנה ברכה, כי מהבארות ישאבו מים להחיות בני אדם ובהמות. יעקב אבינו עבד בחריצות ובנאמנות במרעה הצאן, גם שלא עבור צורכי עצמו ורווחיו, כדי להוסיף רווחה לעולם במזון ובבגדי צמר. כמו כן יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו, למרות שהיה יכול ליפול בייאוש על מר גורלו שנמכר לעבד, לא איבד את חיוניותו, ובכל מקום שאליו התגלגל, השתדל להיטיב את מצבם של הסובבים אותו, עד שהציל את הממלכה המצרית מרעב נורא. גם יהודים בני ימינו, מדענים ופעילים לתיקון החברה, שעיקר מגמתם לתרום לרווחת האנושות ושגשוגה, הולכים בדרך האבות.
כאשר יצא משה מארמון פרעה וראה נוגשׂ מצרי מכה עבד עברי, למרות שידע שאם יגן על העבד יסכן את חייו, היכה את המצרי והושיע את העבד. בעקבות זאת, איבד את מעמדו כנסיך במצרים ונאלץ לברוח למדיין כדי להציל את חייו. גם במדיין, כאשר ראה רועים שמקפחים את בנות יתרו, כהן מדיין לשעבר, לא יכול היה לעמוד מנגד, ותוך שהוא מסתכן בתִגרה עם בני המקום, נאבק על זכותן לקבל את התור המגיע להן בהשקיית הצאן מהבאר. מתוך כך זכה להתחתן עם ציפורה בת יתרו, והמשיך להתעלות עד שנעשה ראוי להנהיג את עם ישראל ולקבל את התורה מסיני. כאשר רות המואבייה, שהתאלמנה מבעלה, החליטה לעזוב את מואב ולהצטרף אל חמותה נעמי בדרכה חזרה לבית לחם שבנחלת יהודה, היה זה מפני שלא יכלה לעזוב אותה גלמודה בצערה הנורא. נעמי, שהיתה אחת הנשים המיוחסות ביהודה, עמדה לשוב אל מולדתה מובסת, אלמנה מבעלה העשיר ושכולה משני בניה. רות הרגישה חובה מוסרית ללוותה ולעמוד לימינה. מתוך כך נפתח ליבה לאמונה בה', והיא התגיירה וזכתה להיות האם הגדולה שממנה נמשכה מלכות בית דוד. כיוצא בזה אמרו חכמים ששלוש תכונות מאפיינות את עם ישראל: א) רחמנים - רגישים לצערן של הבריות; ב) ביישנים - בעלי יראת שמיים; ג) גומלי חסדים - רוצים להיטיב לבריות.
