)
מצווה לכתוב את ספר התורה המקודש בקולמוס ובדיו שחור, ולכוון בכתיבתו לשם קדושת ספר תורה. וכן צריך לכתוב כל שם מהשמות הקדושים 'לשם קדושת השם'. הסופר צריך לדקדק בכתיבתו שתהיה נאה ומדויקת כפי מסורת כתיבת האותיות. ספר שנמצאה בו טעות אפילו באות אחת - פסול. כתבי הקודש נכתבים על עורות של בעלי חיים טהורים שעובדו לשם קדושת התורה. רמז טמון בהלכה זו: העור מבטא את החיצוניות, ובעלי חיים מבטאים את החומריות הגסה, ובכך מתגלה שאין דבר בעולם שמנותק מהאידיאל הגדול של התורה, ואפילו הצדדים הנמוכים והחיצוניים של העולם, כדוגמת עורות הבהמות, שותפים בגילוי התורה הקדושה.
התורה שבכתב כוללת בתוכה ארבעה מרכיבים. הראשון - אותיות התורה, וכל שינוי בכתיבה של אות אחת פוסלת את הספר. השני - תגים, שבהם מעטרים מקצת מהאותיות. השלישי והרביעי - הניקוד והטעמים, שאינם כתובים אלא מועברים במסורת, ועל פיהם קוראים בתורה.
הסופר צריך להקפיד שלא תדבק אות לחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת בלובן הקלף. רמז יש בזה: האותיות השחורות מסמלות את כל מה שאנו מבינים וניתן לבטא. אך ישנם גם רעיונות עמוקים עליונים ששום מילה ואות לא יוכלו לבטאם והם מעניקים השראה לחיינו ולכל מה שאנו מבינים, ואותם מבטא הקלף הלבן המקיף כל אות. וכך מתוך הקלף הלבן, מתגלה ומופיעה לעינינו האות השחורה. מתוך מה שמעל ההכרה, מתגלים אלינו רעיונות מוּכרים וברורים. וזהו יסודה של התורה, מקורה שמֵימי ועליון, והיא יורדת עד לחיים היומיומיים שלנו.
