)
הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה, והיא היסוד לברכות שתיקנו חכמים. נתבונן תחילה בהכרת הטוב שבין אדם לחברו. אדם שיודע להעריך את חברו על עזרתו, הוא אדם עניו, שמבין שחבריו לא חייבים לעזור לו. אך לא די שיכיר טובה בליבו, צריך גם לבטא אותה במילים, שעל ידי כך תגדל האהבה שביניהם, והחשק של שניהם לעשות מעשים טובים יתעצם. בנוסף, אדם שרגיל להכיר תודה ולבטא אותה, לומד לשים לב לכל הדברים הטובים שבחייו וליהנות מהם, ולהתפעל בכל פעם מחדש מכל המעשים הקטנים והגדולים שעושים למענו. אבל כפוי הטובה, חוטא בגאווה וחושב שכולם חייבים לעמוד לשירותו. הוא גם לא יהיה מאושר, כי תמיד ירגיש שלא שירתו אותו כראוי או לא התייחסו אליו מספיק יפה. הוא גם מזיק לסובבים אותו, מפני שהוא גורם לאנשים טובים להרגיש רע ולהתייאש מלעשות חסד. ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם, שברא את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים. רבים יודעים שיש בורא לעולם, אבל כל זמן שאינם מודים לו על הטובה, אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה' ברא את העולם ריקה מתוכן, בלא משמעות בונה. דרך ההודאה המפורטת לה', האדם זוכה לראות את החסד האלוהי, ומתוך כך יוכל להידבק בבוראו, ולהוסיף טובה וברכה לעולם. לכן דקדקו חכמים בדיני ברכות ותיקנו ברכות מיוחדות לסוגי ההנאות השונים, כדי שעל כל הנאה והנאה תינתן הודאה באופן המשובח והנאה ביותר.
