)
מצווה להלוות כסף בלא ריבית לאנשים שנקלעו לקשיים זמניים, כדי שיוכלו לקנות את הנצרך לקיומם השוטף. לפיכך, אסור ללווה לקנות בכספי ההלוואה דברי מותרות, אלא אם כן המלווה הסכים לכך.
הנותן הלוואה צריך לתת אותה תמורת המחאה, או לתעד את ההלוואה באחת הדרכים המקובלות, כדי שלא יגיעו בהמשך למריבה על סכום ההלוואה או על זמן החזרתה. ורק מי שמוכן בלב שלם למחול על החזר ההלוואה במידה והַלוֹוה ישכח, רשאי לתת הלוואה בלא המחאה או תיעוד.
לעיתים קורה שהַלוֹוה אינו מסוגל להחזיר את ההלוואה שקיבל, ואזי אסור לנוגשׂו, היינו למרר את חייו או להכריחו להיכנס לחובות קשים או למכור דברים שהכרחיים לקיומו כדי להחזיר את חובו, שנאמר: "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כב, כד). אמנם כאשר ידוע שמבקש ההלוואה נוהג שלא באחריות, ויש סיכון סביר שלא יחזיר את ההלוואה, אין מצווה להלוות לו, שכן מצוות ההלוואה נועדה לעזור לאנשים אחראים שיתאמצו להחזירה.
