)
ראשית, כשם שציוותה התורה שהעניים, גם אם הם זקנים, יבואו לשדות וילקטו בכוחות עצמם את מתנותיהם, כך ראוי לתת לעניים לעבוד ולהשתתף עד כמה שאפשר באחריות להטבת מצבם. שנית, כשם שמצווה שהעניים ילקטו את מתנותיהם מהיבול ולא מכסף שמתקבל עבורו, כך ראוי כיום לשתף את העניים בטוב המיוחד שכל עסק מייצר. שלישית, ראוי שהעזרה לעני תהיה באופן שההוצאה לעשיר תהיה מעטה והתועלת לעני מרובה. שכן חוכמה עצומה ישנה במצוות אלו, שאם לדוגמה, בעל השדה משלם לפועל על קציר או קטיף של מאה קילו רגילים מאה שקלים, על איסוף פירות לקט, שכחה, פרט ועוללות - היה צריך לשלם לפחות פי חמישה. כך יצא שהעניים שממילא לא היתה להם עבודה, הרוויחו הרבה מליקוט שיירי הפירות שבשדות, ואילו בעל השדה הפסיד מעט. לא זו בלבד, אלא שהיה לבעל השדה רווח מסוים מזה, שכן ליקוט הפירות שנשכחו על העצים מנע את המזיקים להימשך לעצים ולהדביקם במחלות, במיוחד בגפן שנוטה לקבל יותר מחלות. לגבי פאה, אמנם עלות הליקוט כשאר השדה, ואף על פי כן כיוון שהפאה בסוף השדה, היה קל יותר לבעלי השדות העייפים ממלאכתם להשאירה לעניים. ובפירות העץ, יכלו להשאיר לפאה את הפירות שבראש העץ, שאליהם קשה לפועלים להגיע, ולילדים העניים היה קל לטפס על העץ ולקוטפם.
ואף שאיננו מקיימים כיום את מצוות מתנות עניים בשדות, מצווה על חכמי ישראל להעמיק בתחומי הכלכלה והתעסוקה, מצב העניים וגורמי מצוקתם, ולקבל השראה מהלכות מתנות עניים לדרך הטובה והראויה לעזור לעניים. כאשר המגמה למצוא את הדרך שבה יוכלו בעלי העסקים שמייצרים דברים שנצרכים לאדם, כדוגמת מזון, בגדים, רהיטים, דיור, בריאות וכיוצא בזה, לשתף את העניים בתוצרת עבודתם ובטורח החלוקה. כך השיתוף יהיה באופן שהעניים ישתתפו במאמץ לקבלו, והנתינה להם תהיה באופן שתגרום הפסד מועט לנותנים ותועלת מרובה למקבלים.
