כאן אנו מגיעים לעוד כלל יסודי: הצדקה צריכה להינתן על ידי אדם שמכיר באופן אישי את העני ואת פרטי מצבו. מפני שכאשר נותנים צדקה לאנשים שאין מכירים את משפחתם, עבודתם, חובותיהם וחשבונות הבנק שלהם, יש חשש שהצדקה תינתן לרמאים או לעניים שאינם הגונים, כגון למכורים להימורים, לסמים, לאלכוהול או לסתם בזבזנים. והנותן צדקה לעניים שאינם הגונים - אין בידו מצווה אלא עבירה. גם כאשר הצדקה ניתנת לאנשים נזקקים באמת, כל זמן שהיא ניתנת על ידי אדם שאינו מכיר את העני היטב, יש חשש שבפועל יעמיק את מצוקתו, מפני שבמקום לעודדו לעבוד, ירגיל אותו להעדיף את הכסף הקל שבא מהצדקה. אבל באמת לא ייטב לעני מכך, הוא יהיה שפל בעיני עצמו ובעיני משפחתו, ויטמיע בילדיו מסורת של בטלנות וחוסר אמון ביכולתם לעבוד ולהתפרנס. לפיכך, הדרך הנאותה לסייע לעניים, על ידי גבאי צדקה חכמים ואחראים, שיֵדעו לברר מה באמת העני צריך, וכיצד ניתן לסייע לו באופן המיטבי. וזו הדרך שבה מערכת הרווחה במדינה צריכה לפעול.