)
יסודות האמונה והייעוד המיוחד של עם ישראל התגלו מאת ה' לאבות: אברהם יצחק ויעקב. אברהם אבינו נולד בשנת 1948 למניין שאנו מונים לבריאת האדם הראשון. בסוף ימיו ירד יעקב אבינו עם בניו ונכדיו אל יוסף בנו שהיה משנה למלך מצרים (2238 למניין ישראל). לאחר מות יוסף ואחיו, שִעבדו המצרים את ישראל לעבדים למשך כמאה ועשרים שנה. בזכות האמונה שה' יגאלם ממצרים ויביאם אל הארץ הטובה שהבטיח לאבותיהם - בני ישראל שמרו על זהותם ואף פרו ורבו עד שנהיו לעם המונה שש מאות אלף גברים יוצאי צבא.
מתן תורה: בט"ו בניסן שנת 2448, הוציא ה' את ישראל ממצרים, ועוד באותה שנה בז' בסיוון התקיים מעמד הר סיני בו שמעו כל ישראל את עשרת הדיברות. משה רבנו נשאר בהר עוד ארבעים יום לקבל את התורה ואת לוחות הברית. במשך ארבעים השנים שנדדו ישראל במדבר המשיך משה רבנו לקבל את התורה מה' וללמדה לתלמידיו ולכל ישראל. בסוף ימיו חתם את התורה, והעתיק אותה בשנים עשר עותקים עבור כל שבט משנים עשר השבטים.
יהושע והזקנים: לאחר מיתתו של משה רבנו (2489 למניין ישראל), יהושע בן נון תלמידו הנאמן, הנהיג את ישראל. בהנהגתו כבשו את הארץ וחילקוה לשבטים. לאחר מות יהושע, במשך קרוב לארבע מאות שנה המשיכו זקני כל שבט ושבט למסור את התורה מדור לדור. זו היתה תקופת השופטים, תקופה של עליות וירידות. מעת לעת קמו על ישראל אויבים ששעבדום, וכשחזרו בתשובה העמיד להם ה' שופט שהנהיגם והצילם מיד אויביהם. בין השופטים היו: עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, דבורה הנביאה, גדעון, יפתח ושמשון. במשך תקופת השופטים, המשכן (המקדש הזמני) שכן בשילה שבנחלת אפרים.
שמואל הנביא והקמת המלכות: לאחר כארבע מאות שנה מיציאת מצרים, קם לישראל נביא גדול - שמואל. הוא שפט את ישראל, הגדיל את השפעתה של התורה והעמיד תלמידים רבים שזכו לנבואה. בעקבות בקשת העם למנות להם מלך, שמואל משח למלכות את שאול משבט בנימין, ולאחר שחטא, משח במקומו למלך את דוד משבט יהודה, ומסר לו את התוכנית להקמת בית המקדש, שנבנה על ידי שלמה בן דוד.
לאחר מות שלמה המלך (2965 למניין ישראל), נחלקו ישראל לשתי מלכויות: מלכות יהודה, שהמשיכה את שושלת בית דוד ובירתה ירושלים, תחתיה היו מקצת השבטים; ומלכות ישראל, שהעמידה שושלות שונות בשומרון, ותחתיה היו רוב שבטי ישראל. פיצול המלכות נחשב לשלב הראשון של ההתדרדרות שהובילה לאחר כמאתיים וארבעים שנה לחורבן מלכות ישראל על ידי אשור (3206 למניין ישראל), ולאחר כמאה ושלושים שנים נוספות לחורבן בית המקדש הראשון ומלכות יהודה על ידי בבל (3339).
בית המקדש השני: מאז שהגלה מלך בבל את ממלכת יהודה לארצו, המרכז היהודי עבר לבבל למשך כשבעים שנה. לאחר שכורש מלך פרס כבש את בבל, התיר ליהודים לעלות לארץ ולהתחיל בבניית בית המקדש השני. בראש קבוצת העולים עמד זרובבל, אולם העולים היו מעטים, ובניין בית המקדש התעכב. באותן השנים התרחש בשושן בירת פרס נס פורים (להלן לט, ה). לאחר שהעולים התבססו, השלימו את בניין בית המקדש השני. באותן שנים קם אחד מגדולי האומה לדורותיה, עזרא הסופר, שנחשב שני למשה רבנו. הוא עמד בראש ה'כנסת הגדולה' - בית הדין הגדול שהיו חברים בו מאה ועשרים זקנים ומהם אחרוני הנביאים. הם חתמו את התנ"ך, ובימיהם התחולל המעבר מתקופת הנביאים לתקופת החכמים, שייסדו בתי מדרש והעמידו תלמידים רבים ותיקנו תקנות וסייגים כדי לקיים את התורה בישראל.
ימי בית המקדש השני הם ימים שבהם חכמי ישראל ביססו את התורה שבעל פה. בזכות ניצחון מרד החשמונאים כנגד מלכות יון וגזירותיה, באמצע ימי בית המקדש השני, בתי המדרש קיבלו תנופה גדולה, ולימוד התורה שבעל פה התרחב בישראל. כזכר לנס פך השמן, טיהור המקדש וניצחון החשמונאים, תיקנו את חג החנוכה (3596 למניין ישראל; שהוא 164 לפני הספירה הלועזית. ראו להלן בפרק לח על חג החנוכה).
תקופת התַּנָּאִים וכתיבת המשנה: עד כמאה וחמישים שנה אחר חורבן בית המקדש השני (החורבן היה בשנת 3830 למניין ישראל; 70 לספירה הלועזית) אסור היה לכתוב את דברי התורה שבעל פה. אמנם חכמים היו רשאים לכתוב לעצמם את הדעות השונות בקיצור, אבל לא כספר שמוסרים לתלמידים. משראו רבי יהודה הנשיא וחבריו החכמים, שרוב העם מפוזר בגלויות וההלכות מתפרטות וקשה לזכור את כולן, התירו לכתוב את דברי התורה שבעל פה. רבי יהודה הנשיא, בסיוע בית מדרשו, ערך את המשנה בשישה סדרים, ובה כל ההלכות ובכללן מחלוקות ה'תַּנָּאִים', הם חכמי המשנה, שחיו משלהי ימי בית המקדש השני ועד חתימת המשנה (חתימת המשנה בשנת 3978; 218 לספירה הלועזית). בין גדולי התַּנָּאִים נודעו שמאי והלל, רבן יוחנן בן זכאי שחי בתקופת חורבן בית המקדש ותיקן תקנות שנועדו לשמר את ערכי המקדש בישראל, ורבי עקיבא שנהרג בתקופת מרד בר כוכבא.
תקופת האָמוֹרָאִים וכתיבת התלמוד: לאחר חתימת המשנה התחילה תקופת ה'אָמוֹרָאִים', הם החכמים שעסקו בהסברת וביאור דברי המשנה, ובהרחבות ועיונים הלכתיים נוספים. יצירתם סוכּמה בתחילה בתלמוד הירושלמי, ואחר כך בתלמוד הבבלי, שעיקר חיבורו נשלם כשלוש מאות שנה לאחר חתימת המשנה (שנת 4260; 500 לועזית). בין האָמוֹרָאִים המפורסמים: רבי יוחנן וריש לקיש, רב ושמואל, אביי ורבא, רבינא ורב אשי. בתקופת זו עבר מרכז התורה לבבל. במקביל למשנה ולתלמודים נכתבו פירושי הלכה ואגדה לתנ"ך שמקורם מתַּנָּאִים ואָמוֹרָאִים. ובכללם: מכילתא, ספרא, ספרי, תוספתא, ועוד קבצים שנמסרו בסתר ובהם יסודות הקבלה שבספר ה'זוהר'. כל החכמים מתחילת ימי בית המקדש השני ועד סוף תקופת האָמוֹרָאִים נקראים ככלל 'חכמים' או חז"ל - חכמינו זכרונם לברכה.
סָבוֹרָאִים: החכמים שלאחר האָמוֹרָאִים נקראו 'סָבוֹרָאִים' (סוף תקופתם בערך בשנת 4349; 589 לועזית). תקופתם היתה רצופה רדיפות, ומורשתם לדורות - החתימה הסופית של דברי חכמים בתלמוד הבבלי ועוד קבצי חכמים בהלכה ובאגדה.
גאונים: מנהיגי התורה בבבל בדורות שלאחר מכן נקראו 'גאונים', ועל שמם נקראה התקופה שנמשכה כארבע מאות וחמישים שנה - 'תקופת הגאונים' (4349-4798; 589-1038 לועזית). באותה תקופה מרכז היהדות והתורה היה עדיין בבבל, וגאוני בבל הנהיגו את העולם היהודי, ואליהם הופנו שאלות הלכתיות מכל הקהילות. בתקופתם החל הוויכוח הגדול עם הקראים שחלקו על התורה שבעל פה. מהגאונים נותרו תשובות, פסקים ופירושים לתלמוד הבבלי, אולם בתקופתם עסקו פחות בכתיבת ספרים. הגאונים המפורסמים היו: רב יהודאי גאון, רב סעדיה גאון, רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון שבפטירתו נחתמה תקופת הגאונים.
ראשונים: בתקופה שלאחר מכן, שנמשכה כארבע מאות וחמישים שנה, עם ישראל המשיך להתפזר בגלויות, והתגבשו הקהילות הגדולות שבספרד, ועוד קהילות באשכנז (גרמניה וצרפת), בצפון אפריקה ובתימן. חכמי אותה תקופה נקראים 'ראשונים' (4800-5252; 1040-1492 לועזית), הם חיברו פירושים לתורה שבכתב ולתלמוד. המפרש החשוב לתורה ולתלמוד הוא רש"י (רבי שלמה יצחקי), שחי בצפון צרפת. בתקופה זו חיברו גדולי ספרד ספרי יסוד חשובים, שהחשוב שבהם הוא ספרו של הרמב"ם (רבי משה בן מימון) 'מִשְנֶה תורה', שסיכם את כל המצוות וההלכות. גם ספר היסוד במחשבה - 'הכּוזרי', חובר באותה תקופה על ידי הרב המשורר, רבי יהודה הלוי. בין גדולי הראשונים בספרד נמנים גם הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) שעלה בסוף ימיו לארץ, והרשב"א (רבי שלמה בן אברהם). בתקופת הראשונים החלו להתגבש שתי מסורות פסיקה: הספרדית, שמבוססת על הרי"ף (רבי יצחק אלפסי) והרמב"ם; והאשכנזית, שמבוססת על בעלי התוספות והרא"ש (רבי אשר בן יחיאל). בתווך שבין תקופת הראשונים לאחרונים, חיבר רבי יוסף קארו, שנולד בספרד ונפטר בצפת (נפטר בשנת 5335; 1575 לועזית) את ה'שולחן ערוך', ובו סיכום כל ההלכות למעשה. ועליו הוסיף הרמ"א (רבי משה איסרליש) מפולין את הגהותיו. כך נעשה ה'שולחן ערוך' לספר ההלכה המרכזי של כל ישראל. באותה תקופה הומצא הדפוס, וה'שולחן ערוך' היה אחד הספרים היהודיים הראשונים שנדפסו.
אחרונים: תקופת ה'אחרונים' נמשכת מאז חיבור השולחן ערוך לפני כארבע מאות וחמישים שנה ועד ימינו. בתקופה זו חיברו הרבנים עשרות אלפי ספרים בתחומים שונים, כפרשנות למקרא, לתלמוד ולספרי ההלכה הבסיסיים, וכן ספרי שאלות ותשובות וספרי מחשבה, קבלה וחסידות. רבים מהרבנים נקראו על שם ספריהם. בין פוסקי ההלכה שכתבו פירושים והערות על סדר ה'שולחן ערוך' נמנים ה'מגן אברהם', ה'טורי זהב', ה'שפתי כהן', החיד"א בעל ה'ברכי יוסף', ו'המשנה ברורה'. בין הפוסקים שכתבו ספרי תשובות בהלכה הם הרדב"ז, ה'נודע ביהודה' וה'חתם סופר'.
בתחילת תקופת האחרונים קם לישראל גדול מופלא, שגילה וביאר את סודות הקבלה, האר"י הקדוש שנפטר בצפת (שנת ה'של"ב; 1572). עוד מגדולי המחשבה והקבלה היו המהר"ל מפראג (נפטר בשנת ה'שס"ט; 1609), רבי חיים בן עטר שנולד במרוקו ונפטר בירושלים (ה'תק"ג; 1743), הרמח"ל שנולד באיטליה ונפטר בישראל (ה'תק"ו; 1746), הרש"ש שנולד בתימן ונפטר בירושלים (ה'תקל"ז; 1777), והגאון מווילנא ששלט בכל חלקי התורה (נפטר ה'תקנ"ח; 1797). באמצע תקופת האחרונים, מכוח פועלו של רבי ישראל בעל שם טוב (נפטר ה'תק"כ; 1760) ותלמידיו, קמה תנועת החסידות ששאבה רעיונות מתורת הקבלה, קירבה רחוקים והלהיבה לבבות באמונה. גדול הדורות האחרונים היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק (נפטר ה'תרצ"ה; 1935), שהותיר אחריו כתבים מכוננים במחשבת התורה תוך התייחסות לתחייה הלאומית בארץ ישראל ולמודרנה. מאז הקמת מדינת ישראל, מרכז התורה חזר מהגולה לארץ ישראל.
