)
מצווה לשבות בארץ ישראל בכל שנה שביעית ממלאכת השדה, והבטיחה התורה, ששומרי השביעית יזכו לברכה בשאר השנים, וכך יוכלו להתקיים ברווחה בשנה השביעית. בנוסף לברכה השמֵימית, השביתה בשביעית מלמדת את ישראל לחסוך תבואה, שמן ויין במשך שש השנים עבור השנה השביעית. בתוך כך למדו לדחות סיפוקים ולחסוך לא רק כדי לשרוד אלא גם כדי להשקיע. בנוסף, את הזמן הפנוי בשביעית השקיעו בלימוד התורה ובבילוי עם המשפחה, ומתוך כך נמשכה השראה לשכלול ופיתוח העבודה במשך שש השנים הבאות. לאחר שבע שמיטות, בשנת החמישים נצטווינו לשבות ולקיים את היובל שבו מחזירים את כל הקרקעות שנקנו לבעליהן המקוריים (לעיל ה, ג). עוד מצווה ישנה בסוף השנה השביעית, לשמוט חובות, ויש לקיימה גם בחוץ לארץ (לעיל ו, יז). מצוות השביעית והיובל תלויה בהיות עם ישראל שוכן לשבטיו בארצו, באופן שכולם שובתים יחד ומחזקים זה את זה בקיום המצווה, בלא תחרות עם נוכרים שאינם צריכים לשבות. אבל כאשר רוב ישראל אינם יושבים בארץ על אדמתם, כמו בימינו, המצווה מדברי חכמים בלבד. לכן בשעת הצורך, כדי לקיים את עבודת החקלאות, מפקיעים את חובת קיומה על ידי מכירת הקרקע לנוכרי במסגרת 'היתר מכירה'.
