)
חמץ הוא אחד מחמשת מיני דגן שבא במגע עם מים ושהה עד שהחמיץ. חמשת מיני דגן הם: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמין, שמהם מכינים את המאכל החשוב ביותר - הלחם, ועל אכילתו תיקנו חכמים ברכה מיוחדת: "המוציא לחם מן הארץ", ואחר אכילתו נצטווינו לברך ברכת המזון. תהליך החימוץ נועד להשביח את הלחם ולעשותו טעים וקל לעיכול.
שני סוגי חמץ אסורים בפסח: חמץ ושׂאור, חמץ הוא הבצק הרגיל שתפח, שממנו אופים לחם ועוגות. כדי להגיע להחמצה טובה שתיצור לחם משובח, מערבים בבצק 'שׂאור', שהוא חמץ שהחמיץ זמן רב עד שטעמו נעשה חמוץ מאוד ואינו ראוי לאכילה אבל יש בכוחו להאיץ את ההחמצה של בצק רגיל (כיום משתמשים לצורך זה בשמרים). כלומר, חמץ נועד לאכילה, ואילו שאור להעצמת תהליך ההחמצה לצורך הכנת מאכלי חמץ.
מפני חומרתו של איסור חמץ, בארבע מצוות נצטווינו בו בפסח: א) שלא לאכול חמץ ולא ליהנות ממנו. ב) שלא ייראה חמץ ששייך לנו. ג) שלא יימצא חמץ ששייך לנו. ד) להשבית את החמץ לקראת הפסח.
יהודי שיש לו חמץ בפסח, גם אם הפקיד אותו בביתו של נוכרי, היהודי עובר עליו באיסור. אבל אם החמץ שייך לנוכרי ובאחריותו, אין איסור שהחמץ יהיה בבית היהודי, ובתנאי שיהיה שמור באופן שלא יהיה חשש שהיהודי יטעה לאוכלו.
