)
מצווה שיפדה האב את בנו הבכור בהגיעו לגיל חודש על ידי מתן כסף לכהן. מצווה זו נקבעה לאחר מכת בכורות, שבה היכה ה' את כל בכורי מצרים ואת בכורי ישראל הציל, ובכך הבכורים נתקדשו לכהונה, והיו צריכים לנהוג בפרישות ובקדושה ולשמש כרבנים ומחנכים, באופן שלכל שבט ומשפחה יהיו אנשי קודש כהנים. אולם בחטא העגל, הבכורים כשלו ולא מנעו את העם מלחטוא. אז התברר שכדי לקיים את הקדושה בישראל יש צורך להקדיש לכך שבט שלם, שכל בניו יחזקו זה את זה בשליחותם המקודשת. ובחר ה' בשבט לוי שלא חטאו בחטא העגל. אמנם כיוון שמתחילה היו הבכורים צריכים לשמש ככהנים, מצווה על האב לפדות את בנו הבכור, ולתת את דמי פדיונו לכהן (על הכהונה בישראל ראה טז, ט).
משמעות המצווה, שבכל בכור יש קדושה, מפני שעל ידו מתחילים להתגלות החיים של הדור הבא. אלא שבפועל קשה לגלות את המשמעות הערכית של קדושה זו, שכן מתוך תחושת האחריות העודפת המוטלת על הבכור הוא נוטה לעיתים לגאווה ולמתח, לפיכך יש לפדותו כדי שיוכל לחיות כאדם רגיל, ובענווה ובמתינות יסלול את דרכו.
