)
ציווה ה' את האדם שלא יניח לרוע לחדור לתוכו וכך יוכל לחיות בלא הגבלה. שנאמר: "וַיְצַו ה' אֱלוֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז-יז). אולם אדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע ונענשו, שנאמר: "וּלְאָדָם אָמַר... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יז-יט). בעקבות החטא נגזר על האדם, שהרוע שחדר לגופו יקלקל את מערכות חייו, ויכרסם בבשרו עד שיוביל למיתתו. אמנם עונש זה נועד לטובתו ולתיקונו, כי בלעדיו לא היו בני האדם יכולים להיפטר מהרוע והחטא שדבק בהם. רשעים היו ממשיכים להרשיע בלא גבול, החזקים היו רודים בחלשים ומענים אותם לאין-קץ, תוך שהם רודפים אחר כל תאוות העולם. ועתה שיש מוות, רשעים אלו לבסוף מתים, וטובה ורווחה מתפשטת בעולם. בלא המוות, גם הצדיקים היו מתוסכלים באופן נורא מחייהם, שכן אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, והחטאים שדבקו בהם היו ממשיכים ללפף אותם בלא יכולת להשתחרר ולהיגאל מהם. המוות המפריד בין הנשמה לגוף, מכלה את החטאים שדבקו בגוף, ומאפשר לנשמה לעלות לעולם הנשמות, להזדכך ולהיטהר. הצדיקים עולים מיד לגן עדן ליהנות מזיו השכינה, ומי שצריך להזדכך מחטאיו, מתייסר בגיהנום כפי המידה הראויה לו, עד שבסוף תהליך הזיכוך נשמתו עולה לגן עדן להתקשר לאלוהים כבראשונה. "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז). כך המוות מתקן את חטאי האנושות ככלל ואת חטאי כל אדם כפרט. עד שיושלם תיקון העולם, והנשמות יקומו לגורלן בקץ הימים, לשוב לחיות עם הגוף המחודש שיעניק להן הבורא בתחיית המתים. זולת רשעים גמורים, שגופם כָּלֵה ונשמתם נשרפת ונעשית אפר תחת כפות רגלי הצדיקים.
זו האמונה שצריכה ללוות את המתאבלים על מתיהם, ומִצווה עליהם לבטא את תהליך ההזדככות של קרובם, על ידי הזכרת מעשיו הטובים, וכך במקביל לקבורת גופו באדמה, נשמתו מתחילה להזדכך ולהאיר. ככל שקרוביו מתעוררים יותר לחזור בתשובה ולעשות מעשים טובים בעקבות הזכרת מעשיו הטובים, כך יש יותר עילוי לנשמתו.
בסופו של התהליך, הנשמה מתעלה למדרגה גבוהה מכפי שהיתה לפני החטא, כי גדולה מעלתם של בעלי תשובה שמזדככים בייסורים ממעלתם של צדיקים גמורים. על ידי החטא שדבק באדם הראשון, כל בני האדם נעשים בבחינת בעלי תשובה שמזדככים בייסורי הגוף ובאובדנו, ונשמתם נִצְרֵפֶת באִשֵּׁי-מרומים ועולה למדרגות גבוהות לאין קץ בעולם הנשמות, עד שהעולם יתוקן ויוכלו לחזור לחיים טובים ומתוקנים בתחיית המתים.
כל הלכות אבלות מבטאות את קבלת הדין, שעצבות ואמונה משולבות בה כאחד. הכאב גדול ונורא, ולכן צריך לבכות להולך ולהצטער עליו מאוד, ומאידך אסור לאבלים לשקוע בייאוש ולהתאבל יותר מדי, כי הכאב והצער נועדו לתיקון ולזיכוך. לכן ציוותה התורה שהמתאבל לא יחבול בעצמו ולא ישרוט את בשרו ולא יתלוש את שערותיו, שכל המתאבל על המת יותר מדי, מראה בעצמו שאינו מאמין שה' מנהיג את עולמו בדין ולטובה.
