)
כפי שלמדנו, מצווה על ישראל לפרנס את הרבנים והמורים שמקדישים את זמנם ללמד תורה לישראל, שאם יצטרכו לעסוק בפרנסתם, לא יוכלו למלא את תפקידם. לפני כמה מאות שנים, כאשר חומר הלימוד התרחב, הוסכם שיש לפרנס בדרך זו גם תלמידי ישיבות שמתאימים לתפקידי רבנות והוראה, כדי לקיימם בשלב שבו הם לומדים לקראת שליחותם הציבורית. אבל לשאר אנשים שחפצים ללמוד תורה אסור לקבל כספי תרומות או צדקה, כי לימוד התורה הוא מצווה שכל יהודי חייב בה, ולימודה צריך להתקיים לשם שמיים ולא כדי להתפרנס ממנו.
בדורנו התעורר צורך חדש. החיים המודרניים מציבים בפני הצעירים אתגרים גדולים, ורבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק כדי להדריך את חייהם לאורה של תורה. וכיוון שהחזון הוא שכל יהודי יחיה חיי תורה ואמונה, צריך לאפשר לכל צעיר להוסיף ללמוד תורה שנים אחדות בישיבה, כדי לבסס את עצמו מבחינה תורנית לקראת הקמת המשפחה והיציאה לחיי המעשה. ומכספי ה'מעשר' וה'חומש' יש לממן גם את קיומם של הצעירים שאין להוריהם יכולת לשלם לישיבות עבורם באותן שנים. כמו כן ישנם בעלי תשובה שמעוניינים לרכוש ידע בסיסי בתורה, וגם להם אפשר להתיר בשעת הצורך ללמוד לשם כך ב'כולל' שנה או שנתיים ולקבל מלגה. אבל לאחר שהצעירים או בעלי התשובה קיבלו את הבסיס הנדרש לחיי תורה, אסור להם להתפרנס מלימוד תורה, ועליהם ללמוד מקצוע שממנו יוכלו להתפרנס, ויקבעו עיתים לתורה.
אמנם מתוך החשש הגדול מהשפעת החילוניות - יש שהרחיבו את ההיתר להתפרנס מלימוד התורה באופן קיצוני, עד שהם מעודדים את כל מי שיכול, ללמוד תורה בישיבה ולהתפרנס ממלגות שמשולמות מכספי ציבור ותרומות. אולם גישתם מוטעית, וכפי שכתב הרמב"ם: "כל המשׂים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מְאוֹר הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם... וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטילה, וסוף אדם זה שיהא מְלַסְטֵם את הבריות".
